יש לי חרדה חברתית. היא מתבטאת בכך שאני לא מסוגלת לעבור בהמולה של אנשים מבלי להלחץ. אני בטוחה שכולם בוחנים אותי וכל צעד שלי. אני מתהלכת כרוח רפאים, מצפה שלא ישימו לב לקיומי. לפעמים אני מאמינה בזה כל כך חזק שבאמת קורים מקרים שאנשים לא רואים אותי.
אני בן אדם עצוב. לא אוהבת להכיר אנשים חדשים, מעדיפה להתבודד עם עצמי במקום סגור – העיקר שאהיה לבד. אני מעדיפה לא לאכול בחדר אוכל והעיקר שלא יראו אותי עם עצמי לבד. אני כבר לא מרגישה כלום בלב. מרגישה ריקנות, אפסיות ותחושה שאני לבד בעולם לגמרי.
מבחינתי אין אף אחד שאוהב אותי. אולי ההורים שלי ואולי אחיות שלי שאוהבות אותי טיפה. אבל מעבר לזה אף אחד לא מעוניין להכיר אותי בעבודה או במסגרת אחרת. שמים לב לחוסר הביטחון שלי ומנצלים אותו. לפעמים עוקצים אותי וזורקים הערות מיותרות. יש דבר אחד שאני בטוחה בו ב100 אחוז: אני יפת מראה ונעימת הליכות, יש לי לב טוב ולא אפגע באף אדם!
אני עצובה ובקושי מחייכת. וכן, זה העבר שלי שעיצב אותי להיות מי שאני היום. איך חוזרים שוב פעם לחייך ולא מרגישים מועקה? איך להרגיש חופשייה כפרפר מבלי לדפוק חשבון לאף אחד? איך להעריך ולקבל את עצמי? איך ללכת בראש מורם? איך לתת לאנשים להכנס לחיי מבלי לפחד להיפגע ולהרגיש לא אהובה או לא רצויה? תשובות שאני כבר מחפשת שנים אך לא מוצאת. יש משפט שאומר: "מספיק שרק בנאדם אחד יאמין בך, יאהב ויעריך אותך – כל השאר כבר יבוא לבד" אין לי את האדם הזה, מחכה לו כבר יותר מידי זמן.
