יש לי כלכך הרבה מה להגיד…
יש לי כלכך הרבה מה להגיד אבל אכשהו אף פעם לא כתבתי פוסט בפייסבוק שהוא יותר מכמה מילים.
תמיד התחמקתי מלהעביר הרצאות בבית ספר.
אף פעם לא הצבעתי בכיתה בלי שהייתי בטוחה במאה אחוז שהתשובה שלי לשאלה שהמורה שאלה היא נכונה.
קראו לי במשך כל הילדות ביישנית, שקטה..
כל פעם שאמרו את זה, זה ממש כאב לי.
לא כי זה נורא להיות ביישנית, אלא כי הרגשתי שזה לא מבחירה. זה לא שאני אוהבת לדבר מעט. פשוט יש משהו עוצר אותי.
שנאתי את זה, ממש רציתי לשנות את זה אבל לא הרגשתי שאני יכולה.
תמיד שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שעם החברות הקרובות שלי והמשפחה שלי אני פתאום לא ביישנית? אז אולי זה לא האופי שלי, אני לא "פשוט כזאת".
תמיד בער לי להגיד לאנשים שיש הבדל בין אנשים שלא אוהבים להתבלט בחברה מבחירה
לדבר שנקרא חרדה חברתית. דבר מאוד נפוץ בחברה שלנו אבל לא כלכך מדובר.
ההרגשה שאתה רוצה להיות מי שאתה אבל מפחד.
מפחד שהחברה לא תקבל את מה שאמרת או עשית בצורה טובה, שתעשה פאדיחה, שתהיה מביך, שיצחקו עליך. שמה שעשית יתפס כלא מקובל, מוזר.
זה יכול להתבטא בכל מיני צורות לא רק בנוגע לדיבור. זה יכול להיות הפחד ללכת עם בגדים שלא באופנה או בטעות לבוא עם בגדים מוגזמים לאירוע צנוע. זה יכול להיות הפחד לאכול יותר מידי ושזה יראה חזירי. ועוד מלא אפשרויות חרדה אחרות 
הפחד הזה משתק וגורם להמנעות. אתה מעדיף לא לדבר או לפעול בצורה מסוימת שעלולה לגרום למשהו מהתרחישים שאתה מפחד מהם להפוך למציאות.
אז לכל אנשים ששאלו אותי לאורך השנים, למה את לא אומרת כלום? למה את כזאת שקטה? זה למה..
עם השנים הצלחתי יותר ויותר להגיד את מה שאני רוצה בלי לפחד. זה עדיין תהליך אבל אני תמיד בעליה.
האמת שזה די מדהים לחשוב כמה התחזקתי.
אם מישהו מהעבר שלי ידבר עם מישהו שמכיר אותי עכשיו ויתאר אותי כביישנית, יכול להיות שהבן אדם העכשיווי יהיה אפילו די מופתע מהעניין.
התחלתי לחשוף את עצמי בכוונה לסיטואציות מלחיצות כאלה.
אחרי שמתמידים עם זה כמה פעמים פתאום קולטים שזה נהיה פחות מפחיד.
הרבה פעמים הדבר הנורא שאתה חושב שיקרה לא באמת קורה.
וגם אם כן קורה והגיבו אל מה שעשית בצורה מייבשת, מזלזלת או מעליבה, אתה מבין שאתה יכול לעמוד בזה.
אני הייתי בשוק שאני יכולה לצפות במישהו עושה לי פרצוף מזלזל או מייבש לי את החיים ולהיות בסדר עם זה, אבל מסתבר שזה לגמרי אפשרי.
וכשאתה מגיע למצב הזה שמה שהיה לך כל כך קשה לעשות בעבר פתאום כבר לא קשה לך ואתה יכול אפילו לעשות את זה בנינוחות – זאת הרגשה כלכך מדהימה, של סיפוק ומסוגלות. ?
חשבתי על זה שזה קצת הזוי שאני מתמודדת עם חרדה חברתית ובכל זאת התחום שהלכתי להתעסק בו זה מוסיקה. ששם אתה הכי חשוף והכי שם את עצמך במצב שיכולים להגיב בצורה לא טובה למה שאתה עושה.. אבל אז חשבתי על זה יותר לעומק והבנתי שזה דווקא מאוד הגיוני שתהיה לי תשוקה כלכך גדולה לדבר את האמת שלי בשירים כי באיזשהו מקום חוויתי חסך..
אז כמו שאמרתי אני עדיין בתהליך ובעבודה עם עצמי על הנושא הזה.. אז הצעד הנוסף שהרגשתי שבא לי לעשות זה לפרסם פוסט כזה בפייסבוק. ?
גם כי בא לי לדבר, גם כי בא לי לעלות עוד שלב בהתמודדות שלי עם זה וגם כי בא לי שאנשים יהיו מודעים לבעיה הזו שמתרחשת אצל הרבה אנשים.
