הגעתי לקצה גבול היכולת שלי ואני מרגישה שאני פשוט חייבת לשתף את זה עם אנשים שאולי יבינו. זה הולך להיות פוסט פריקה ארוך, ממש מודה למי שיקרא עד הסוף.
אני מתקרבת לסוף שנות העשרים שלי, ומדבר אחד נמנעתי כמו מאש כל החיים שלי. מדבר אחד, שיושב על קצה פסגתה של החרדה שלי: זוגיות. לא נכנסתי בכלל לעולם הזה. לא ידעתי מה זה דייט. כלום. כשהתחילו איתי אחת להרבה זמן ברחוב או באיזשהו מקום אחר, בלעתי רוק, הזעתי, נתתי טלפון בלית ברירה כי לא הייתי מסוגלת לומר לא ואז פשוט סיננתי אותם בגלל חוסר יכולת אקטיבית לדחות. לא נכנסתי לעולם הזה כי ידעתי טוב מאוד בלב שאף אחד לא ירצה אותי, שאני דפוקה /משעממת /טיפשה / מתוסבכת ועוד כל מיני מחשבות לא נעימות על עצמי, ושבבנאדם הראשון שידחה אותי אני פשוט אתמוטט. אז נמנעתי.
אחרי שעברו הנעורים, ואז חצי משנות ה-20, הפאניקה מהחיים שמתחילים לעבור מול העיניים ומההבדל הנצבר ביני לבין בנות גילי עשתה את שלה, והחלטתי להתחיל להילחם בכל החזיתות של החרדה, כולל בזו של הזוגיות. אז נכנסתי תמימה מאוד לעולם חדש ולא מוכר, ובניסיון הראשון שניסיתי נפל עליי כמו איזה מלאך גואל, גבר מקסים, מגן ועוטף, ח"חניק, שהבין אותי. והזדהה איתי. ותמך בי. והדריך אותי בצורה כמעט אבהית. והכניס אותי לתוך בועה קסומה כל כך מדהימה של תקופה קצרה בה הוא גרם לי להרגיש שמצאנו אחד את השנייה כמו בתוך סרט, שהוא לא מפסיק לחשוב עליי, ושאנחנו אותו הדבר והוא האחד שלי. הוא גם היה הראשון שהתנסיתי איתו מבחינה מינית. הרגשתי כמו בחלום. אחרי תקופה מאוד מאוד קצרה הוא נסוג בצורה פתאומית, פוצץ לי את בועת הקסם והשאיר אותי לבד, שבורה לחלוטין מהחוויה וההתנסות הכל כך ראשונית ותמימה, ועם ביטחון שנפל חזרה את כל מה שבתקופה הקצרה ההיא הצלחתי להעלות.
החלטתי להמשיך ולנסות הפעם גברים מהעולם שבחוץ ולא ממסגרות של ח"ח, יצאתי עם כמה מטינדר ומפייסבוק, חוויתי עוד שתי דחיות והרגשתי איך כל הפחדים שלי מתממשים ואיך כל מה שחשבתי על עצמי ומנע ממני להיכנס לעולם הדייטים היה נכון. בשבוע האחרון נרשמתי לאוקייקיופיד. רק הכניסה לאפליקציה וההתכתבות עם גברים בה הכניסו אותי לרמות חרדה כל כך גבוהות שלא זכרתי הרבה הרבה זמן. אחרי כמה ימים כבר לא הייתי מסוגלת להמשיך להיכנס ולהתכתב איתם, ופשוט הפסקתי לענות ונעלמתי. עם אחד מתוכם שכבר הספקתי לעבור לווצאפ יצאתי במאמצים עילאיים לדייט אתמול, ובבוקר קיבלתי הודעה שהוא "לא הרגיש שזה היה זה". אני באמת לא מסוגלת לחוות עוד דחייה. את השניים האחרים שעברתי איתם לווצאפ דחיתי בהודעה שגם היא גבתה ממני מאמצים על אנושיים וניסוח של שעה, ומיד אחר כך סגרתי את הטלפון מרוב פחד לראות מה הם יכתבו אם בכלל. אני פשוט לא מסוגלת לחיות ככה יותר. אם להתכתב עם גברים "רגילים" קשה לי, לדבר בטלפון קשה לי, לצאת לדייט קשה לי, לדחות או להידחות קשה לי, מה כבר נותר לי לעשות? בלתי אפשרי לחיות עם רגישות כזו וחוסר ביטחון כזה. לפעמים אני מרגישה כי אולי אין באמת פיתרון אחר לבעיה כל כך נטועה ומושרשת חזק 
🙁
