הקדמה
ביישנות היא סוג של אישיות המוכר לרובנו. כולנו חווינו ביישנות במידה זו או אחרת בעצמנו או שהכרנו אדם ביישן – קרוב משפחה או חבר. מכיוון שביישנות היא תכונה כל כך נפוצה, רוב האנשים לא מבינים עד כמה היא יכולה להגביל אדם. ישנן רמות שונות של ביישנות: ביישנות בצורתה הקיצונית מכונה פוביה חברתית והיא אחת הבעיות הנפשיות הנפוצות ביותר. אם עבור חלק מהאנשים ביישנות היא רק עוד סוג של אישיות עבור אחרים מדובר בקושי הפוגע בתפקוד היומיומי. למשל, מי שסובל מחרדה חברתית עלול לסרב להתנסות בחוויות חדשות, לדבר בטלפון, לקרוא או לשתות בפני זרים ולהימנע מלפתוח בשיחה עם אחרים. כיום ידוע שאדם אחד משמונה יפתח חרדה חברתית בעוצמה כזאת שכל מגע חברתי יתבטא אצלו בסימפטומים פיזיולוגיים של חרדה, דפיקות לב, הזעה, יובש בפה, קושי לדבר וצורך בלתי נשלט לברוח מהסיטואציה.
סיפורו של יואל, בן 18:
"חיי היו רגילים למדי עד בערך גיל 12, אני בן יחיד להורים אוהבים, ובתקופת בית הספר היסודי השתתפתי בחוגים ונחשבתי לתלמיד טוב. בערך בכיתה ו', התחלתי להרגיש שונה, התחלתי להאמין שאף אחד לא אוהב אותי או מחבב אותי וחשתי עצבני וחרד בקרבת אנשים. הפחד הזה הפך להיות גורם משמעותי מאוד בחיי – פחדתי להגיד את הדבר הלא נכון ופחדתי שאבייש ואשפיל את עצמי. הפחד הלך והתגבר בחטיבת הביניים . כל אירוע חברתי דרש תכנון והכנה. הקדשתי מחשבה רבה לדברים שעבור אחרים היו שגרתיים למדי – הייתי מודע מאוד לצורה שבה אני זז ולצורה שבה אני מחזיק את הידיים. הרגשתי כאילו שכל הזמן בוחנים ומסתכלים עלי ועל כל תנועה שאני עושה. התחלתי להימנע מלעשות דברים: כשלא עשיתי דבר, לא יכולתי להיכשל. לא העזתי לדבר עם בנות , וכמעט שאף פעם לא דיברתי בטלפון – ואם כן אז רק בנושאי לימודים, התחלתי להאמין שפשוט נולדתי בלי ביטחון עצמי.
אבל היו פעמים שפתאום הייתי נתקף בפרץ בלתי מוסבר של ביטחון. בזמנים שכאלה, הייתי מבין שישנו אדם כלוא בתוכי, כזה שאהבתי, כזה שהייתי אמור להיות. הבנתי שישנו עולם ללא חרדה וללא מודעות עצמית משתקת. בזמנים שהרגשתי את הביטחון שמתי לב שאנשים חיבבו אותי יותר, הייתי יותר מוחצן ולפעמים אפילו משעשע ומקסים. אבל הרגעים האלה היו באים והולכים.
כשעברתי לתיכון רציתי לקוות שהשארתי את הבעיות שלי בחטיבת הביניים. הגעתי לבית ספר חדש והייתי מוכן לפתוח דף חדש. לצערי, המציאות טפחה על פני. ראיתי את בני גילי, בנים ובנות בגילי מתנסים בחוויות שפחדתי להתנסות בהם: יוצאים לבילויים, משתתפים במסיבות וחיים חיי חברה עשירים."
חרדה חברתית והשוני בינה להפרעות חרדה אחרות
הפרעות חרדה הן מצבים נפשיים המתבטאים בעיקר בחרדה הפוגעת ביכולתו של אדם לתפקד. חרדה חברתית היא סוג של הפרעת חרדה ו מוגדרת כתחושה של אי נוחות ו/או הימנעות ממצבים חברתיים בהם האדם עלול למצוא את עצמו במרכז תשומת הלב או במבחן. חרדה חברתית בצורתה הקלינית מתבטאת בפחד עז מפני מצבים שבהם נדרש האדם לאינטראקציה חברתית או ממצבים בהם האדם נבחן או חושב שהוא נבחן. קיים רצף המתחיל בביישנות נורמלית ומסתיים בפוביה חברתית קשה: אדם ביישן בדרך כלל חש נרגש כשהוא מוצא את עצמו במצבים חברתיים שאינו מורגל אליהם כמו למשל כאשר הוא נדרש לשאת נאום או להשתתף בריאיון עבודה, אך עם הזמן הוא נרגע ועומד במשימה. אדם ביישן מאוד, נסגר בתוך עצמו, חש רעד, דפיקות לב, נמנע מלפתוח בשיחה ובאופן כלל חש ככישלון חברתי. אדם הסובל מפוביה חברתית קשה חש בנוח רק כשהוא לבדו, וחייו מוגבלים על ידי הפחד, הוא עלול לסבול מהתקפי פאניקה וחושש ללא הרף שמא יושפל או יבויש בידי אחרים. צורות אלו של חרדה חברתית מוכרות מאז ומעולם, אך הפרעה זו לא זכתה לשם עד שנות ה 60 של המאה הקודמת. חרדה חברתית זכתה להתייחסות מועטה בספרות הפסיכיאטרית עד לשנות ה-80 . למעשה חרדה חברתית קרויה לעיתים ה"חרדה הנשכחת", משום שסוג זה של חרדה הוא כל כך לא מובן ומוזנח על ידי מוסדות בריאות הנפש.
הגורמים לחרדה חברתית
הדעה הרווחת בקרב מדענים היא שחרדה חברתית מופיעה כתוצאה משלוב של גנטיקה וסביבה. תיאוריות ביולוגיות טוענות שלחלק מהילדים נטייה גנטית לביישנות ולאופי מופנם, ושנטייה זו יכולה עשויה להפוך לפוביה חברתית במצבי לחץ. בנוסף על כך, דפוסי התנהגות משפחתיים, צורות מסוימות של חינוך וחוויות שעובר הילד בחברת בני גילו משחקים תפקיד משמעותי כגורם בהתפתחותה של חרדה חברתית. חוקרים מצאו שהורים לילדים ומתבגרים הסובלים מחרדה חברתית הם בדרך כלל לחוצים ומתוחים בחברה בעצמם, מאופיינים כלא חברותיים וככאלו שנוטים להחשיב יתר על מידה את דעתם של אחרים. סגנון הורות שכזה עלול להעביר לילד את המסר שהעולם הוא מקום מסוכן ואנשים עלולים להביך ולהשפיל אותו. עבור הורים רבים הרצון הטבעי להגן על ילדיהם מפני דחיה וכאב למעשה עלול לחזק את נטייתו של הילד להימנע ממצבים חברתיים, ובכך באופן לא מכוון להנציח דפוס של פחד וחרדה מפני מצבים חברתיים.
התפתחותה של חרדה חברתית
לחרדה חברתית צורות ומופעים שונים בגילאים שונים. ילדים קטנים מאוד הסובלים מחרדה חברתית בדרך כלל נראים לסובבים אותם מפוחדים ועצורים יתר על המידה, בסיטואציות חברתיות הם ייצמדו לאדם מוכר, יסרבו להשתתף במשחקים קבוצתיים וישמרו על שתיקה. בגיל 8, ילדים הסובלים מחרדה חברתית, יפסיקו להזמין את חבריהם לביתם, יסרבו להשתתף במסיבות יום הולדת ואירועים חברתיים עם בני גילם, הם לא יצביעו בבית הספר וידברו רק עם אנשים מוכרים מסוימים. בעיות כאלו, אם לא יפתרו בשלב זה עלולות להתפתח לחרדה חברתית קלינית בגיל מאוחר יותר.
בגיל ההתבגרות נאלצים מתבגרים ובני נוער להתמודד עם שלל משימות ואתגרים התפתחותיים בתחום החברתי והרגשי. על מנת להגיע לשליטה והצלחה באספקטים אלו יש צורך במידה של ביטחון עצמי, שליטה עצמית והתנהגות חברתית מתאימה. חרדה חברתית בדרך כלל מופיעה לראשונה בתחילת גיל ההתבגרות (בגיל 12-13) ,אך צעירים רבים הסובלים מחרדה חברתית מדווחים שכבר בילדותם היו ביישנים וסגורים יותר מאחרים. עם ההתבגרות, בני הנוער מפתחים יכולות חברתיות קוגניטיביות מורכבות יותר ויותר המאפשרות להם להשוות את עצמם אל אחרים ולבחון ולפרש מצבים מזווית הראייה של האחר. היחסים עם בני גילם, והנכונות של בני גילם לקבל אותם הופכים להיות חשובים יותר ויותר. חוויות חיוביות כמו למשל קבלה לתוך קבוצה והזמנות למסיבות ולעומת זאת חוויות שליליות כמו הקנטה ודחייה מקבלות משמעות רבה. בן נוער טיפוסי מתמודד עם בחינה והערכה חברתית באופן יום יומי בדרכים וצורות שונות. בבית הספר עליו לעמוד במטלות לימודיות שונות כמו הצגה של חומר בעל פה לפני הכיתה ומצד שני הוא חשוף ללחצים חברתיים מבני גילו. בנוסף לכך הוא נמצא תחת פיקוחם של הורים ודמויות סמכות אחרות. יש לו דאגות רבות: עד כמה הוא מושך חיצונית, מה יכולתו החברתית, שאיפות בתחום הספורט והאמנות הן שכיחות. עבור מרבית בני הנוער דאגות אלה הן זמניות ומשמשות כניסיון לחיים. אפיזודות חולפות של חוסר ביטחון וחרדה חברתית נחשבות לחלק נורמלי מההתפתחות, בדרך כלל הן אינן מפריעות או שכמעט אינן מפריעות לתפקוד, וחומרתן הולכת ופוחתת עם חשיפה חוזרת ונשנית למצבים חברתיים. מרבית המתבגרים יעברו את התקופה הסוערת והלחוצה של גיל הנעורים עם לא יותר ממספר אירועים בודדים וחולפים של חרדה, אך חלק קטן של המתבגרים יפתח חרדה חברתית בצורתה הקלינית.
כפי שניתן להבין מדבריו של יואל, החרדה בחברתית ממנה סבל הקשתה והכבידה עליו בהתבגרותו: "הדיכאון שלי הלך וגבר, היה לי קשה להירדם ודברים מהם נהניתי בעבר כמו מוסיקה וסרטים כבר "לא עשו לי את זה יותר" . הייתי שואל את עצמי אם אי פעם אוכל לחיות כמו אדם רגיל. הרגשתי אבוד וחסר תקווה."
חרדה חברתית או ביישנות?
נהוג להבדיל בין חרדה חברתית קלינית לבין פחדים חברתיים שניתן לסווגם כ"נורמליים" באמצעות שלושה פקטורים:
- עוצמה – עוצמת החרדה ביחס למה שניתן לצפות בהתאם לשלב ההתפתחות
- התמדה – האם החרדה חוזרת ונשנית לאורך זמן למרות הזדמנויות במצב מעורר החרדה
- הפרעה – מידת ההפרעה לתפקוד בתחומים שונים.
חשוב לזכור שטבעי למתבגרים לחוש חרדה נוכח אירועים חברתיים יוצאי דופן או מצבים בהם הם עומדים למבחן (כמו למשל מבחן בעל פה, הופעה לפני קהל, בית ספר חדש, מבחנים בכתב). מתבגרים עלולים לחוש את כל התופעות הפיסיולוגיות האופייניות לחרדה חברתית בסיטואציות שכאלה: קצב לב מוגבר, התנשמות, הסמקה, הזעה, גמגום, והימנעות מיצירת קשר עין. במידה ותופעות אלו מופיעות אך במידה סבירה הדבר נחשב לנורמלי ותואם את הצפוי מבחינה התפתחותית. לעומת זאת אם מדובר בתגובות יתר (כמו למשל התקף חרדה, קיפאון, ובכי) שאינן תואמות את הציפיות מהשלב ההתפתחותי, ייתכן שמדובר בחרדה חברתית הניתנת לאבחון קליני.
באופן כללי ניתן לומר שבמצב נורמלי הציפייה היא שרמת החרדה תלך תפחת ותתמתן כתוצאה מחשיפה חוזרת ונשנית למצבים מעוררי חרדה. כשהילד או הנער מתרגל לתחושה הפיסית של חרדה, הוא מפתח יכולת לשהות במצב שכזה לאורך זמן תוך שהתחושות הסובייקטיביות שלו מתמתנות. לעומת זאת ילדים ומתבגרים הסובלים מחרדה חברתית לא מצליחים להתרגל לתגובת החרדה ותגובתם לגירוי אינה מתמתנת. הסימפטומים הפיזיולוגיים מהווים סמן עבורם לכך שעליהם להימלט או להימנע מהסיטואציה לחלוטין. הקושי להתרגל לסימפטומים הפיסיולוגיים ולהתנסות בסיטואציה החברתית הוא סמן חיובי לחרדה חברתית בצורתה הקלינית.
רמת הפגיעה בתפקוד האישי, בלמודים, בפן החברתי והמשפחתי משמשת מדד לאבחון חרדה חברתית קלינית. חלק מהילדים והמתבגרים הסובלים מחרדה חברתית מתפקדים בצורה טובה ומצליחים לעמוד במטלות ובדרישות היומיומיות, גם אם או אף על פי שהם חשים מצוקה. בני נוער ביישנים הסובלים מחרדה חברתית עדיין משתתפים לעיתים קרובות בחוגים ופעילויות חברתיות מחוץ לכותלי בית הספר. אפשר למצוא אותם מתמודדים באירועי ספורט תחרותי ואפילו מתרועעים אם חבריהם בני גילם. למרות זאת בבחינה דקדקנית יותר של אורח חייהם ניתן להבחין שהם נמנעים מקשת רחבה של סיטואציות ופעילויות חברתיות ושהימנעות זו פוגעת בהישגיהם בלימודים ובתחום החברתי. אופייני לסובלים מחרדה חברתית עיכוב בשורה של משימות התפתחותיות כמו למשל: יציאה לדייט, השגת עבודה, ועצמאות תפקודית.
ההשפעה לאורך זמן
חרדה חברתית בגיל הילדות והנערות לא רק שגורמת למצוקה בזמן אמת אלא גם מנבאת קשיים והפרעות עתידיים. ילדים ובני נוער הסובלים מחרדה חברתית נמצאים בסיכון גבוה לפתח דיכאון, ניסיונות התאבדות ושימוש בסמים. למעשה, נמצא קשר ישיר בין חרדה חברתית לבין אלכוהוליזם בגילאים מאוחרים יותר. לחרדה חברתית מחיר כבד בתחום החברתי, האקדמי, ובתחום התעסוקה. ישנו קושי לממש מטרות אקדמיות והתוצאה היא צמצום של האפשרויות בתחום הקריירה, ופגיעה בביטחון הכלכלי ושמירה של אורח חיים בריא.
אנשים עם חרדה חברתית סובלים מהערכה עצמית נמוכה, רגישים מאוד לביקורת ודחייה, וחסרים אסרטיביות. בנות בגיל ההתבגרות הסובלות מחרדה חברתית מדווחות על תחושה של בדידות וניכור. בנים חשים חסרי יכולת ולא נאהבים. תחושות ומחשבות שליליות אלה, מחזקות ומקבעות את ההפרעה. ללא טיפול, ההחלמה נדירה.
טיפול
לרוע המזל, אנשי מקצוע ומחנכים מתקשים לזהות ילדים ומתבגרים הסובלים מחרדה חברתית ולעיתים קרובות הבעיה אינה מטופלת כלל או שמטופלת באיחור רב. הצד החיובי לעומת זאת הוא שלמרות שחרדה חברתית היא הפרעה שכיחה ולא קלה, היא ניתנת לטיפול בזמן קצר יחסית. מרבית הילדים והמתבגרים מגיבים טוב לטיפול התנהגותי קוגניטיבי קבוצתי. בטיפול לומדים בני נוער הסובלים מחרדה חברתית להתעמת עם פחדיהם במקום להימנע מהם ולפתח שיטות התמודדות ריאליסטיות על ידי חשיפה הדרגתית למצבים מעוררים חרדה. בני הנוער לומדים מיומנויות הנדרשות לשינוי דרך החשיבה לצורה מציאותית יותר. בני נוער שעוברים טיפול מצליחים בדרך כלל להתמודד עם החרדה ולצלוח מצבים שקודם נראו להם קשים ומפחידים. טיפול קבוצתי מאפשר למתבגרים לנסות ולהפעיל את הכלים שנלמדו ולתרגל התמודדות עם מצבים ואנשים שקודם נמנעו מהם. עבור חלק מבני הנוער יש צורך לעשות שימוש גם במרכיב תרופתי על מנת להפחית את רמת החרדה ולאפשר לילד להשתמש וללמוד את הכלים של טיפול קוגניטיבי התנהגותי.
היתרונות של טיפול אפקטיבי בחרדה חברתית ברורות לעין ומסתמנות בשינויים שעושים בני נוער לאחר טיפול. חברויות חדשות נוצרות, מיומנויות חברתיות משתפרות, הבדידות קטנה וההשתתפות בחיים האקדמיים, והחברתיים גדלה.
להלן עדותו של יואל:
"הסתבר לי שיש שם למה שסבלתי ממנו במשך שנים – חרדה חברתית. קשה היה לי להאמין שהדבר הזה שסבלתי ממנו במשך כל כך ניתן לשינוי. כשהבנתי זאת חשתי הקלה. בנוסף לשיחות פרטניות עם פסיכולוג השתתפתי בטיפול קבוצתי עם חברים בני גילי. בטיפול למדתי מהי חרדה חברתית וכיצד היא מתבטאת, הבנתי שהחרדה בפני עצמה היא מצב אנושי נורמלי, והיא נעשית בעיה רק כאשר כל החיים נסובים סביבה. הבנתי שמה שאני צריך לעשות זה להקטין את החרדה חזרה לממדים הנורמליים שלה ואין צורך לצפות שתיעלם לחלוטין. בחופש הגדול האחרון כבר יצאתי לדייט בפעם הראשונה עם מישהי שמאוד מצאה חן בעיני, בנוסף השתתפתי בחוג תיאטרון ובמסגרת זו הופעתי מול קבוצה לא קטנה של אנשים. אני מרגיש שהרבה יותר קל לי לפגוש ולדבר עם אנשים חדשים. אני כבר לא מתעסק כל הזמן בצורה שבה אני עומד והולך. ואני משקיע את הזמן שבוזבז קודם על חרדה בדברים אחרים שיותר חשובים לי."
הערה: במאמר זה תוארה חרדה חברתית קשה כפי שהיא מתבטאת בבני נוער. חשוב לציין שקהל היעד של קבוצות מים שקטים הוא בני נוער וצעירים החווים ביישנות או חרדה חברתית מתונה שלאו דווקא ניתנת לאבחון קליני. הקבוצה פונה אל כל מי שמרגיש שהיה רוצה לחוש חופשי וספונטני יותר בחברה ושהביישנות שלו עוצרת אותו ומפריעה לו לממש את עצמו מבחינה חברתית.