דיבור פנימי זה הקול הזה שיש לנו במוח שמדבר אלינו, לרוב אנחנו מפנימים אותו כילדים מהסביבה שלנו, מהורים, מורים וחברים. הקול הפנימי שלנו הוא בעל אופי ואישיות בפני עצמו, לפעמים הוא כועס עלינו, לפעמים הוא צועק, לפעמים הוא עדין. זה נקרא הטון הרגשי שלנו.
הטון הרגשי
בדקו רגע עם עצמכם מה הטון הרגשי שלכם במצבים מסוימים? איך הוא נשמע כשפחות הולך לכם במשהו? כשאתם בהצפה? האם הוא טון רגשי מרגיע? כועס? מאשים? מכיל?
לעיתים ילדים בעלי רגישות גבוהה מפנימים דיבור פנימי שלילי כלפי עצמם. ילד רגיש מאוד שלא זכה לסביבה מכילה כנראה יפתח קול פנימי נוקשה כלפי עצמו, לרוב קול או חוויה שהוא ״יותר מידי״. שמשהו בו ״לא בסדר״, ואז הטון הפנימי הוא טון של ״צריך״ ו״חייב״. לעיתים הקול הפנימי יוצר חוויה מאוד לא נעימה שכדי להימנע ממנה יתכנו פעולות מסיחות ומווסתות כמו שימוש בסמים, אלכוהול, צפייה מרובה במסכים וכו'.
הקול הפנימי הזה שיש לנו מלווה אותנו בכל דבר. כשהוא שלילי, למעשה החיים שלנו שליליים, אנחנו מסתובבים רוב הזמן עם חוויה פנימית של ״בית משפט״ או קול שצועק עלינו ומתלונן עלינו. על מנת להיטיב עם חיינו, אנחנו רוצים לפתח דיבור פנימי חדש.
עצרו רגע ושימו לב מה ה"ג'ינגל"הפנימי שלכם? מה המנגינה של המחשבות במוח שלכם לגבי עצמכם? מה הטון הרגשי? איך למעשה מפתחים טון רגשי חדש? שיח פנימי מעצים ומקבל? טון פנימי שמקבל את הרגישות כמו שהיא כתכונה ולא ממקום של אשמה.
לעיתים אנחנו מתבלבלים וחושבים שקול פנימי רך הוא קול פנימי של ויתור, אבל לא כך הדבר. אני מאוד אוהבת את המטאפורה של צמח, כדי שהוא יגדל אנחנו משקים אותו במים ומאכילים אותו בדשן. חשבו על עצמכם, למה אתם זקוקים כדי לגדול, כדי להתפתח? אנחנו זקוקים למשהו מזין, האם קול כועס הוא מזין? לא, הוא מכבה ויוצר מעגל של אשמה ובושה שבסופו של דבר מכלה את כוחותינו ומתיש אותנו נפשית.
הנסיכה והעדשה או ילדה מפונקת?
הנה סיפור יפה על אישה רגישה מאוד שהפנימה קולות חיוביים מהוריה: בילדותה, אותה אישה הייתה מאוד רגישה לשינויים, שינויים באוכל, עד כדי החברה שמייצרת את המזון. מלבד בררנות באוכל, היה לה קושי עם לינה ושירותים מחוץ לבית ורעשים חזקים.
כשהייתה מבטאת את הרגישות שלה, אביה נהג להביט בה בחיבה והתרגשות לנוכח הייחוד שלה וקרא לה ״הנסיכה והעדשה״. כלומר, היא יכלה להפנים שהרגישות שלה מותרת ואפילו יפה ונסיכית. מהר מאוד אפשר לפרש בררנות באוכל כ״דווקא״ להורים, כפינוק יתר, ואז הילד חווה תסכול עצום, תחושת אשמה, תחושה שמשהו בו לא בסדר ובעיקר לא מובן.
לעומת זאת, אם אנחנו מבינים שהבררנות מגיעה מרגישות והילדה לא עושה בכוונה, אנחנו יכולים לרומם את התכונה הזאת ולהעניק לילדה תחושה של העצמה במקום כישלון או אשמה. אותה ילדה גדלה עם גאווה על התכונה שלה, על הרגישות כי הצליחו להעצים זאת עבורה. מהמקום הזה יש הרבה יותר מרחב להתמודד עם הקשיים שהרגישות מביאה. אם ניקח את דוגמת הבררנות באוכל – עצם הקבלה של הבררנות במקום המלחמה בה אפשרה חופש לילדה להתנסות מתוך עצמה, בקצב שלה. כך הקול הפנימי שלה הוא ״אני רגישה, אני נסיכה״, היא למדה להתייחס ברכות כלפי עצמה במקום בנוקשות.
הרגישות יכולה להיות תכונה מדהימה כשאנחנו מביאים רכות אליה במקום התנגדות. ואז הקול הפנימי הוא קול מקבל, מרים, מעצים, קול שמאפשר לגדול ולהתמודד עם אתגרים. במקום קול מאשים, ביקורתי שמנסה להיאבק במציאות.
הדבר הכי חשוב שאנחנו רוצים לעשות כדי להשפיע על הדיבור הפנימי הוא להיות מודעים וערים לדיבור הקיים. מה המשפטים שהוא אומר לי? איך הוא נשמע אצלי? ההיכרות הזאת חשובה כדי להעביר מסר לדיבור הפנימי של ״אני רואה אותך״. ולאט לאט להכניס דיבור פנימי שונה של חמלה עצמית. דיבור כזה יכול להישמע כך: ״זה מה שיש עכשיו, הרגישות שלי מדברת, ואני מקבלת אותה״, ״זה חלק ממני וזה מי שאני״, ״זה הייחודיות שלי, יש בי עדינות״, ״גם אם לא פשוט לי עכשיו, יש לי יכולת להתמודד״.
כותבת המאמר: נועם באומגרטן, עובדת סוציאלית ומדריכת הורים, בעלת תואר שני (MAׂׂׂׂ) מטפלת רגשית בחרדה ורגישות גבוהה. ניתן לפנות ישירות לנועם דרך עמוד טיפול פרטני לאנשים רגישים מאוד.
