לקח לי זמן רב להבין שיש לי חרדה חברתית ולאזור את האומץ ולהתקשר. במשך שלושה חודשים ניהלתי מו"מ עם עצמי אם להתקשר למספר שהופיע באתר או לא. חששתי להגיע ולפגוש אנשים חדשים. חששתי להיחשף. חששתי שידעו שאניסובל מחרדה חברתית. מעבר לכל חשתי בושה, חוסר בטחון וביקורתיות רבה כלפי עצמי וההתנהגויות המוזרות שלי. "למה אני שונה ?" "למה אני לא חיה חברתית כמו כולם?"."מה חסר לי ?" "למה כולם נראים בטוחים בעצמם?" "האם כך אמשיך עד סוף חיי ?"
באותו זמן חוויתי תיסכול בכל תחומי החיים: הייתי מדוכא, אדיש, התקשיתי לתקשר רגשית עם אחרים ולשתף מה עובר עליי, חזרתי לבית הוריי לאחר שנים של מגורים בשכירויות והמתח היה בשיאו: החיים נראו שחורים: ללא זוגיות ללא חברים מעבר למספר חברי ילדות שהקשר איתם לא נראה בעיני מספיק עמוק ואותנטי, בעבודה לא חשתי סיפוק והוצאתי את התסכול על מתכנתים שעבדו איתי ונמנעתי מקשרים ומפגשים חברתיים מחוץ לעבודה .
אבל החרדה החברתית היתה אורחת בחיי זמן רב לפני תקופה הזאת בחיי – תמיד היתי שקט ומופנם ..בספרי המחזור כתבו עלי שאני "מים שקטים חודרים עמוק" . הדרך שלי להתבלט היתה דרך הומור וצחוק והצטיינות בלימודים אבל בתוך תוכי תמיד רציתי יותר.
את המושג חרדה חברתית שמעתי בפעם הראשונה אצל פסיכולוג אצלו היתי מטופל, תיארתי לפניו את הבדידות המתסכלת, את הקושי להתחבר לאנשים חדשים, לקבוע דייט עם מישהו או לפנות אליו בפאב/מועדון, לאכול ארוחת צהריים בעבודה עם עמיתים , לענות לטלפונים, להחזיר טלפונים, להכין קפה במטבחון בעבודה ולתכנן כל פעם מחדש את המסלול מהמשרד אל המטבחון או השירותים בתזמון בו אפגוש מינימום של אנשים ולא אצטרך להתקל בהם. הוא המליץ ללכת לקבוצת חרדה חברתית. אמרתי לעצמי שאין מה להפסיד והחלטתי לנסות. לא רציתי לוותר לחרדה המעצבנת הזו שרק מעכבת אותי בחיים ומונעת ממני להגשים את עצמי ולהיות אותנטי ללא מסכות ופילטרים .
מחשבה אופיינית שרצה לי בראש היתה שאם אתן לאנשים להתקרב אלי הם יפגעו בי ויזלזלו ולכן כמעט בכל סיטואציה חברתית מיעטתי לדבר ולא הרגשתי נוכח בסיטואציה. מחשבותיי נדדו ודמיינתי את עצמי במקום אחר. חלק פירשו זאת כביישנות וחלק כמעופף או סטלן. זה היה קורה לי בארוחות משפחתיות כשיושבים מסביב לשולחן ויש שקט ואח"כ צריך לנהל שיחות סלון וזה היה קורה לי בארוחות צהריים בעבודה בהן ישבתי בשקט וקיוויתי שלא יפנו אלי וישאלו שאלות .
בעבודה נהגתי להימנע מימי כייף וגיבוש. באירועים כמו חתונה של חברים – שבהם הייתי אמור להרגיש הכי חופשי – הרגשתי שאני לא עצמי וזה יצר תחושת תסכול רב ורק רציתי שהאירוע יסתיים ואצא ממנו ב"שלום". היה לי אפילו קשה לגשת למטבחון בעבודה ולעשות לי קפה כי כולם היו שם – שותים קפה צוחקים וקוראים עיתונים ואני לא רציתי למשוך תשומת לב.
לאחר שאזרתי אומץ והגעתי לפגישות ב"מים שקטים". התמזל מזלי ופגשתי שם אנשים מדהימים כל אחד עם סיפור משלו וחרדה חברתית שבאה לידי ביטוי בצורה שונה . עד שהגעתי לקבוצה חשבתי שאני היחיד עם החרדה הזו ופתאום גיליתי אנשים מצליחים, אמיצים, רגישים וחכמים שמוצאים את הכוח להגיע כל שבוע באותה שעה ולפתוח את ליבם ולשתף מהסיפורים וההתמודדויות שלהם בכל תחומי החיים. האנשים האלה נתנו לי את ההשראה והמוטיבציה לעשות כמותם.
עם הזמן נפתחתי וחשפתי עוד ועוד סיטואציות וקשיים שלי ביומיום. למדתי להתמודד עם החרדה ולא לברוח או להימנע. לא פחות חשוב מכך גם למדתי לא להתייסר ברגשות אשמה כשהחרדה היתה חזקה ממני ונדמה לי שהיא מנצחת.
דרך הקשבה לאחרים, אימפרוביזציות, תרגילים ושיחות קבוצתיות וכן גם משימות וחשיפות אישיות שלקחתי כ"שיעורי הבית" הצלחתי להתחזק ולהתקדם. מפעם לפעם קל היה לי יותר להביא את עצמי למפגשים. התחלתי להכיר טוב יותר את האנשים ולמדתי להרגיש שייכות וקבלה. הצלחתי לשתף אחרים בחוויות אישיות מחיי מבלי להרגיש ששופטים אותי .
עם הזמן החברות עם האנשים בקבוצה התחזקה ואפילו התחלנו לבלות מחוץ לפגישות ולצאת לפאב לאחר כל פגישה, לדבר ולצחוק. בקיצור הכרתי גם חברים .
התהליך היה מאתגר ולא פשוט אבל בהחלט עזר וקידם אותי כל פעם בצעד קטן נוסף עד שיכולתי לחשוף את עולמי ולהתנסות בחוויות שבעבר נמנעתי מהם. מדברים קטנים ועד גדולים: להגיד בוקר טוב לאנשים בעבודה, להחזיר טלפון לחבר מבלי לחשוש שיסנן אותי, ללכת לסרט לבד, לקבוע דייט… ובכלל לשנות גישה ולאפשר לעצמי לצחוק על עצמי, להתנסות, להיכשל, להצליח לסמן עוד וי על משימה שנמנעתי ממנה. אני מאמין שיש פני עוד דרך רצופה של התמודדויות אבל לפחות אני יודע שאני לא לבד.
