השיחה בקבוצה נחווית לעתים כשיחה מלאכותית מוכוונת ולא אמתית. חבר בקבוצה התעמת איתי לאחרונה בנושא וקלע לאמת בשיח הקבוצתי.
אני זוכר חוויות שלי כמשתתף בקבוצה – מה נכון לומר ומה לא? נראה שהמנחים יודעים. נראה שיש סט של כללים שאף אחד לא טורח לומר לך מה הם. המנחים אומרים: "אל תמנע מעצמך דבר", "הכל רלוונטי", "שימו מילים על המחשבות שלכם" אבל הם עוצרים אותך כשברצונך לדון בפרויקט האחרון שלך בעבודה, כשאתה מנסה להחכים אחרים בתיאוריות פסיכולוגיות שלמדת או כשאתה מנסה לייעץ למשתתפים מה נכון להם לעשות.
לא פשוט לקחת מקום בקבוצה, ועד שאתה כבר מדבר ורוצה לעזור, משתיקים אותך, נוזפים בך, מעירים הערות עוקצניות ומלגלגות.
כמנחים אנחנו משדרים מסר כפול: אנחנו מחפשים שיחה אסוציאטיבית, אנחנו רוצים לשמוע את המחשבות אבל אנחנו רוצים גם שיחה משמעותית שנוגעת ברגש, נוגעת באמת ונוגעת בקשר בין המשתתפים. אנחנו מתאכזבים כשהשיחה היא שיחת חולין – חומר מילוי- מילים ריקות. כמנחה, בדרך כלל אני מתבונן בשיחה כזאת ומנסה להקשיב למסר שמתחבא בין המילים – לקשר בין הדוברים – ליחסי הכוח שנוצרים ואז ככל הנראה מעיר הערה שתנסה להתייחס למה שראיתי ותחזיר את המשתתפים למשמעות ולזרמים התת קרקעיים שמתחת לפני השיחה.
כשאני עושה זאת כמנחה התסכול האישי שלי נפתר – אני אולי מרגיש חכם – אבל המשתתפים מחזירים אלי מבט תוהה או כועס. מה לעזאזל אני רוצה מהם?
לעתים יותר מזומנות ממה שהייתי רוצה אני מוצא את עצמי משתף את הקבוצה במשמעות התהליך הקבוצתי ומנסה ליצור איתם ברית של הבנה לגבי מטרות התהליך: לשים מילים על המחשבות, להיות אסוציאטיבי, אבל גם: להתבונן בעצמי ובתהליכים הרגשיים שעוברים עלי ולספר עליהם – להעלות לשטח את המחשבות והרגשות שבדרך כלל אני מצנזר ולאפשר לקבוצה לדון בהם.
יש איזשהי ציפיה ממנחה שיכוון את המשתתפים לעבר שיח קבוצתי "נכון" – בלי לספר להם מהו – לחנך אנשים למה שנדרש מהם אבל מבלי לשתף אותם ברעיונות באופן ישיר. זה גורר התערבויות כמו: "ואיפה זה פוגש אותך?", "למה את מתכוונת כשאת שואלת את השאלה הזאת?", "נאמרו פה מילים רבות שלמעשה אינן אומרות דבר" . החברים בקבוצה מבינים שישנם כללים לא כתובים לשיחה. שלא כל דבר ראוי להיאמר ומתלוננים בקול או במחשבתם על המלאכותיות של הקבוצה ועל הדכאנות של המנחים ויש בכך מידה של צדק. לכן, אני משתדל לשתף את הקבוצה במטרות שלי כמנחה, להסביר להם את הרציונל ולקוות לעשות אותם שותפים למחקר ולחיפוש של האמת הקבוצתית.
קארל יונג אמר: "בדידות נובעת לא מחוסר אנשים סביבך, אלא מחוסר היכולת לדבר עם אנשים על מה שמשמעותי לך."
בעיני הקבוצה היא מקום בו הבדידות שיונג מדבר עליה נפתרת: הקבוצה היא מקום לדבר על הדברים שמשמעותיים לך.
בשיחה הקבוצתית יש משהו פרדוקסלי: היא בו זמנית רנדומלית ומוכוונת. חשוב לגייס משתתפים בקבוצה להבנה הזאת. המלאכותיות של השיח הקבוצתי לא עושה אותו פחות אמתי אלא יותר משמעותי.
לקריאה נוספת:
