מאת: רונה אוז כהן
כידוע לפני כשבועיים נבחר הנציג שלנו לאירוויזיון- קובי מרימי.
אז מי שעקב אחרי התכנית "הכוכב הבא" ומכיר את מרימי, יודע שלאורך העונה הוא דיבר על פחד הקהל שיש לו ועל העובדה שהוא בחור די ביישן עם אנשים. מכיוון שאני לא מכירה אותו באופן אישי, לא הייתי רוצה לאבחן ולהגדיר אותו כמי שיש לו חרדה חברתית, אבל בהחלט אפשר לומר שחלק מדפוסי ההתנהגות שלו מזכירים התנהגות של חרדה חברתית.
כך למשל אפשר להבין מתוך הראיונות הרבים שנערכו מאז זכייתו, ראיונות בהם הוא דיבר על הניסיונות להתגבר על פחד קהל לאורך השנים, ועל העובדה כי היה לו קשה עם החשיפה הרבה מול המצלמות בתכנית. כך שללא ספק, אפשר לומר כי תחושות של מבוכה והתרגשות הם מאפיינים בולטים בקרב הזמר בעל הקול הגדול.
לאור כל החגיגה סביב הניצחון בתכנית, אפשר היה לשער שכמובן זה רק עניין של זמן עד שיגיע תורו של מרימי לקבל חיקוי בתכנית "ארץ נהדרת". ואכן החיקוי הגיע בשבוע שעבר לתכנית. עבור מי שצפו, היה קשה שלא לשים לב עד כמה בלט במערכון הניסיון להציג את הביישנות של קובי כמשהו מאד ילדותי.
כמו שאפשר לראות בסרטון, קובי מגיע לראיון עם אמא שלו, ואחרי שהיא עוזבת באמצע את הריאיון הוא נשאר לבד ומתחיל לבכות.
אז נכון, "ארץ נהדרת" היא תכנית הומור וסאטירה, והומור כידוע תמיד מקצין ומגחיך את המציאות. אבל יש עוד משהו שכדאי לדעת על הומור- הומור חייב להישען על דבר מה שהוא קיים ומוכר במציאות ובתרבות שאנו חיים בה. כי הרי כדי שנוכל לצחוק ממשהו, אנחנו צריכים קודם להכיר אותו. כך שגם אם ההומור הוא מוקצן ומעוות, עדיין השורשים שלו נטועים בתפיסה חברתית שהיא אכן אמיתית וקיימת.
אז הפעם בעצם "ארץ נהדרת" לקחו את הדמות המוכרת שהיא קובי מרימי, ואת תכונת אופי המוכרת שהיא ביישנות, וההקצנה תורגמה לכדי הצגה של ביישנות כמאפיין שלילי: קובי חושש להתמודד לבד בראיון ללא אמא שלו לצדו, מה שמראה על תלותיות וחוסר ביטחון רב.
אז אמנם אני באופן אישי נהנית מהתכנית "ארץ נהדרת" מדי שבוע, אבל אני חייבת להגיד שהפעם במערכון הזה ובאופן הייצוג של קובי יש משהו שמאד צרם לי. זה צורם כי זה מהדהד בעצם את כל התפיסה החברתית שיש כלפינו, "האנשים הביישנים".
המערכון היווה מעין תזכורת לא נעימה, סוג של ראי חברתי, ששיקף לי מה חושבים עלינו. ומה שחושבים זה שאדם ביישן הוא בעצם סוג של ילד שלא התבגר, ושהקושי שלו בלהתבטא באופן חופשי בפני קהל, נתפס בעיני אחרים כקושי שהוא מוגזם וילדותי.
לדעתי זוהי הצגה לא נכונה של הדברים, כי ביישנות היא לא דבר ששייך רק לעולם הילדים, אלא זה קיים גם בינינו, הבוגרים יותר. ועצם זה שזה נתפס ילדותי, גורם לנו, או לי בכל אופן, להתבייש בחרדה החברתית שלי, ומתוך כך גם לחשוב פעמיים לפני שאני משתפת את ההתמודדות שלי איתה עם הסביבה שלי. כי מי רוצה להיתפס כילדותי בעיניי הסביבה שלו?
נקודה נוספת שקשורה לייצוג הזה של קובי מרימי, היא העניין המגדרי.
לדעתי אחת הסיבות שהביישנות של קובי הוצגה כילדותית באופן מוקצן, היא בגלל העובדה שהוא גבר. בתור מי שנמצאת לא מעט זמן בתוך העולם הזה של החרדה החברתית, כבר יצא לי לשמוע לא פעם שאחד הקשיים העיקריים שאיתם מתמודדים גברים ביישנים, היא העובדה שחרדה חברתית וביישנות נתפסת הרבה פעמים כדבר שהוא "לא גברי". כי מבחינה סטריאוטיפית, גבר חייב להיות דומיננטי והאישה היא זו שאמורה כביכול להיות "נחבאת אל הכלים". גבר חייב לרצות להיות בפרונט ולהתבלט, ועל הדרך גם להשתדל לא לבטא אי-נוחות וקושי בנוגע לכך. מה שאומר שאם יש איזשהו נער שהוא בעצמו גם ביישן וצפה בחיקוי הזה של קובי, אז אני מניחה שזה לא בדיוק משהו שגרם לו להרגיש טוב עם עצמו. וחבל.
