ספר זה מיועד בראש ובראשונה לגברים — לגבר הביישן, המרגיש מבוכה ומתח בכל הקשור לנשים, ובייחוד לנשים מושכות, עד כדי כך שנראה לו שמשהו אינו כשורה אצלו. אולם גם לנשים עשוי הספר להביא תועלת, ובעצם לכל אדם. לשם נוחות, ורק לשם נוחות, הפניות לקוראים הן במין זכר.
הסיבות לביישנות הן רבות ומגוונות. ייתכן שאנו יורשים אותה כתכונה מהורינו, כשם שירשנו מהם את צבע השיער. למרות זאת, נוכל להתגבר על הביישנות המכאיבה ועל העדר הצלחה חברתית על ידי לימוד הטכניקות שמפעילים אנשים אסרטיביים ובטוחים בעצמם, שאין להם בעיות במצבים חברתיים, ועל ידי יישומן הלכה למעשה.
מלת המפתח היא יישום. תוכל להצליח רק אם תצא ותשוחח עם אנשים. ככל שתרבה לדבר עם אחרים ולהתנהג בביטחון, כך תקטן החרדה שאתה חש ויקל עליך לעשות זאת להבא.
ביישנות היא מונח מורכב ורב פנים. מעצם ההגדרה, היא כרוכה בחששות ובמודעות עצמית. זהו תהליך שבו אנו חשים מצוקה רגשית בפעילויות חברתיות, לא משנה אם הן רק בדמיון או שהן ממשיות.
פסיכיאטרים, פסיכולוגים, סוציולוגים וחוקרים אחרים ניסו ללמוד את ההיבטים השונים של הביישנות, היוצרים יחד תכונה מורכבת. הם התמודדו, כל אחד בדרכו, עם המשימה של איתור המקור והגורם לביישנות. אין זה אפוא מפליא, שהמסקנות הן כה רבות ושונות זו מזו. כל אחת מהן, גם אם אין קשר בינה ובין האחרת, יכולה להאיר את עינינו.
על השאלה מה מקור הביישנות יש תשובות רבות. על פי סוציולוגים ופסיכולוגים המתמחים בפסיכולוגיה של הילד, ביישנות היא תכונה נרכשת. לטענתם, מיום לידתנו אנו עוברים כל הזמן תהליך תיכנות המכתיב לנו איך להתנהג ומדוע עלינו להתנהג באופן מסוים, וההתנהגות הביישנית אינה אלא שימוש באמצעי הגנה המובנה בנו, נגד החשיפה לתהליך החיברות (סוציאליזציה), התובע מאיתנו להסתגל כדי לזכות בשבחים.
פסיכואנליטיקאים, לעומת זאת, רואים בביישנות סימפטום המצביע על קונפליקטים חבויים בעומק הנפש, ואילו המתמחים בחקר תכונות האישיות סבורים שביישנות היא תכונה מולדת, בדומה לתכונות גופניות ולאינטליגנציה.
הביהביוריסטים, שאני נמנה עימם, טוענים שביישנות היא תגובת בעת(פוביה) נרכשת בסיסית. ביישנים הם פשוט אנשים מחוסרי מיומנויות חברתיות, החיוניות לשם תיפקוד יעיל בחברה. ייתכן שמעצם העובדה שחסרות להם המיומנויות ההולמות, הם צברו בחייהם החברתיים הרבה התנסויות שליליות, ואולי הם התבוננו בהתנהגותם החברתית הפגומה של אחרים, והדבר חיזק את פחדיהם. מרוב רצון להצליח, מלווה אותם כל הזמן חרדה לגבי הצלחת ביצועיהם, וכבמעגל קסמים, בגלל החרדה — הביצועים שלהם באמת עלובים. לכן, ביישנים רבים נמצאים במצוקה משום שהם משוכנעים — שלא בצדק — שבעצם הם סתם כישלון.
תחושת המצוקה הזאת נחקרה בדרכים מגוונות. היא מוגדרת כהפרעה אישיותית מונעת, כבעת חברתי(פוביה), חרדה מפני דיבור בפומבי, פחד מדחייה בין אישית ואפילו כסתם ״מבוכה״. אך ההגדרה המקובלת ביותר היא חרדה חברתית.
חרדה חברתית באה לידי ביטוי בשעה שלאדם חשוב ליצור רושם נעים, אבל הוא חושש שייתקל בדחייה, בלעג או בגיחוך. אנשים שהתנסו בחרדה מסוג זה נרתעים לעיתים מלהיות מעורבים במצבים העשויים להעמיד אותם במבחן כלשהו, גם אם אין כל חשש שמא ייכשלו, אם אכן יידרש מהם מבחן באיזושהי סיטואציה. עצם החשש מ״ציון שלילי״ הוא מקור החרדה.
הרגשות שבבסיס החרדה החברתית מוכרים לרבים מאיתנו. כמעט כל אחד התנסה בעוצמה זו או אחרת במצבים של גיחוך, השפלה, מבוכה, פגיעה בכבוד, דחייה וכיוצא באלו חוויות והתנסויות לא נעימות. נראה שמילדותנו מלמדים אותנו להימנע מלעשות דברים העלולים לעורר תגובה שלילית, ולפיכך לכל אחד מאיתנו יש רמת חרדה חברתית כזאת או אחרת. היכולת לשלוט בתחושת החרדה ואף על פי כן להעז לעשות דברים, היא שמבדילה בין אדם שמתפקד באופן נורמלי לבין הביישן. ואף על פי שאנו נמצאים רק בתחילת הדרך להבנה מלאה של הגורמים למצוקה זו, ברור לנו שמדובר בהתניה נפוצה. על פי מחקרים, כשליש מהאוכלוסייה בישראל העידו על עצמם שהם ביישנים. היקף התופעה, ותופעות דומות לה, הובילו את הביהביוריסטים למסקנה, שניתן לתקוף את בעיית הביישנות על ידי טיפול במניעת מקורותיה החברתיים והתרבותיים, עוד לפני שהבעיה מקבלת ביטוי מעשי.
מובן מאליו שבטיפול בביישנות אין להתעלם מהשורשים, כלומר, מהחינוך ומהאופן שבו נעשה התירבות (אקולטורציה) של המטופל. לרקע התרבותי שלנו, בין שהוא דתי ובין שהוא חילוני, יש השפעה ניכרת הן על אופן חשיבתנו והן על התנהגותנו. התרבות שבה גדלנו עשויה להשפיע כמעט על כל היבט של חיינו — מבחירת היד שבה נאחז את המזלג ועד לתפיסת העולם שלנו בכללותה. זהו חלק מתהליך החיברות, שאין מנוס ממנו. החברה הישראלית, לדוגמה, היא חברה המנפנפת בגאווה בתכונת ה״חוצפה״ או ה״עצבנות״ של היחידים בתוכה. ילדים בישראל לומדים מגיל צעיר שטוב להתייצב בקומה זקופה ולהביע עמדה. מעודדים אותם לעשות זאת. תכונה זו עשויה לעודד את הצעיר לא לחשוש מכך ששופטים את מעשיו.
אחד מסוכני החיברות המובהקים הוא המשפחה, וכוחה כגורם המעצב את האישיות עשוי להיות בעל חשיבות מרובה. ככלל, במשפחה היהודית הנחילו לילד את גישת ״לא הביישן למד״, שמקורה במסכת אבות (אבות, ב/ ה׳), אך כמובן, יש משפחות שביודעין או שלא ביודעין מדכאות את כושר הביטוי העצמי של ילדיהן. לכן, גם בתרבות שלנו, שקיימת בה מעין אסרטיביות ״טבעית״ ונטייה לא לחשוש מביקורת, נמצא ביישנים, בדרגה זו או אחרת.
בפסיכולוגיה המודרנית, המרבה לעסוק בהבדלים האינדיווידואליים בין אנשים מדברים על ״מיקרו סביבה״, כלומר הסביבה האישית שלנו והתנסויות הלמידה הייחודיות לנו. אלה עשויות לגבור על מה שנוטע בנו תהליך התירבות של ה״מקרו סביבה״, ולהפוך אותנו לחריגים. לחריגים אלה מיועד ספר זה.
ביישנות, או חרדה חברתית, מוצאת ביטוי בדרכים רבות: התנהגותית, פסיכולוגית וקוגניטיבית. מלבד תחושה של חרדה, אין זה יוצא דופן שביישנים יגלו גם סימפטומים גופניים, כגון הסמקה, קצב פעימות לב מוגבר, הזעה, כאב בטן, רעד והעדר תחושה. חרדה גם גורמת לבעיות תיפקוד. במקרה הקיצוני ביותר, ביישנים יעשו הכל כדי להימנע מלהימצא בחברה, מלהשתתף במסיבות או בפגישות הקשורות במקום העבודה, מלאכול במקומות פומביים, מלבקש סיוע ועזרה במצבים קריטיים הגוררים ביקורת וכדומה. אדם כזה עלול לחוש אימה(ואפילו חוסר אונים מוחלט) בכל פעם שהוא צריך לעשות דבר מה בנוכחות אחרים, אפילו לקום מהכיסא וללכת לשירותים.
צורות מתונות יותר של פחד מסוג זה הן דחיית המועד לביצוע דברים מסוימים, חוסר יכולת להישיר מבט לעיני האדם שמשוחחים איתו, השתמטות מהבעת דעה וכדומה. עם זאת, ייתכן שאדם לא יחוש חרדה חברתית, ועדיין נמצא בו כל אותן התכונות שהזכרנו. אדם גם עשוי לחוש חרדה חברתית מבלי להראות כלפי חוץ כל סימן לחוסר מיומנות חברתית.
שלא בדומה לביטויים ההתנהגותיים והפסיכולוגיים של החרדה, שלא תמיד הם גלויים, קשה להניח שחרדה חברתית מתקיימת ללא מודעות עצמית. ביישנים בדרך כלל מרבים לחשוב על הביקורת הקפדנית שמותחים עליהם. לרוב הם בעלי הערכה עצמית נמוכה, והם עלולים להמעיט מערך כישוריהם (הן בסיטואציות חברתיות והן באחרות). למעשה, עצם הפחד מ״להיראות מטומטם״ ולהתנהג בדרך בלתי הולמת מעורר אצל הביישן את תחושת החרדה.
אנשים החשים חרדה חברתית תופסים לעיתים את כושר הביצוע שלהם כבלתי מספק, ללא כל הצדקה. הם נוטים לחשוב שאם הם לא ממש מושלמים, הם כישלון. שביל הזהב לא קיים לדידם. הם מתעלמים מהישגיהם ומתמקדים בצדדים השליליים. לא פעם הם מתקשים לקלוט משוב חיובי, והם חשים מושפלים ונבוכים גם לנוכח טעות קטנה שעשו.
יתרה מזו, הביישן עלול לחיות כל הזמן בפחד שמא יגלו עד כמה הוא חרד. מאחר שהוא מפרש את החרדה כגילוי של נחיתות, הוא רואה בתכונה זו סיבה נוספת לכך שעלולים לדחות אותו או לא להעריך נכונה את כישוריו. מצב חרדה קבוע ומתמשך זה הוא למעשה הגורם לכך שהביישן נראה עלוב הן במפגשים חברתיים והן בנסיבות אינטימיות יותר.
חרדה מפגישות עם נשים (date anxiety) דומה לחרדה חברתית, אולם היא מתמקדת בהימנעות מלהיקלע למצבים שבהם גברים נפגשים עם נשים. גבר הפוחד מעצם האפשרות שיצטרך להיפגש עם נשים בנסיבות אינטימיות, יימנע לא רק מלחזר אחרי אשה, אלא גם מלהיות נוכח במקומות שיש בהם נשים, בדומה לאדם החש חרדה חברתית ונמנע עקב כך מלהשתתף באירועים חברתיים.
החרדה מפגישות עלולה למשל לגרום לאדם לפתח חשש, שמא מישהו שיודע שהוא עומד להיפגש עם אשה, ישים לב ש״דופק לו הלב״. חשש כזה עשוי לגרום לו לוותר על הרעיון. בדומה לבעלי חרדה חברתית, גם החרדים מפגישות נוטים לחשוש מדחייה ומכישלון, אחרי שהם מדמיינים אירועים אפשריים או נזכרים בחוויות מהעבר. לפני סיטואציה אינטימית, למשל, הם מצפים לתוצאות שליליות עוד לפני שעשו איזושהי ״פאשלה״, ועצם הציפייה הזאת עלולה להפוך את הכישלון הצפוי למציאות עגומה, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה.
גם כשהאדם החרד מפגישות זוכה להצלחה, הוא מסוגל להחליט שהפגישה היתה למעשה כישלון. הוא כה עסוק בחיפוש אחרי שגיאותיו, עד שהוא לא מצליח להבחין ב״או קיי״ שנתנה לו בת זוגו או ברמזים הדקים שהעבירה אליו שותפתו לאירוע. באופן אירוני, הדבר עלול לעורר בה תחושה, שבעצם הוא כלל אינו מגלה בה עניין. בקיצור, הוא עלול למצוא עצמו שקוע כה עמוק בפחדיו מפני כישלון הפגישה, עד שגם יכולתו הדלה לפעול כראוי נפגעת.
מדריך זה עוסק פחות בתיאוריה, בהשוואה לספרים אחרים שעניינם סיוע עצמי. הוא מתמקד בלימוד טכניקות, בהצגת הצעות ובמתן פתרונות. לעיתים ההצעות נראות פשוטות מאוד ואפילו טריוויאליות, אבל ״זה עובד״! למעשה, תוכל כבר היום להתחיל לשנות את נתיב חייך ולעבור מבידור חברתי למערכת יחסים המקנה סיפוק וגמול.
ברצוני להביע תודה מעומק הלב לעפרה פרי, שבמעשה השיכתוב שילבה מן הדבש ומן העוקץ. תודה מיוחדת לגב׳ שילה הנדלר על תרומתה לכתיבת הספר, ולענת שפרינגמן־זגורסקי על הערותיה מאירות העיניים.
הפרק הבא: ללמוד להשתנות
