תרגום מאמר מתוך psychology today. המאמר התפרסם לראשונה בנובמבר 1995 ונכתב על ידי שני חוקרים פורצי דרך בתחום הביישנות – ברנרדו קרדוצ'י ופיליפ ג. זימברדו.

המאמר סוקר אספקטים שונים של הביישנות:  סוגי ביישנים והתופעה של ביישנים נסתרים. הגורמים השונים לביישנות: ביולוגים, פסיכולוגים ותרבותיים. המחירים החברתיים האישיים והכלכליים שמשלמים הביישנים על ביישנותם ומה צופן העתיד לביישנות – האם זו תופעה שתתפתח ותאסוף תחת כנפיה יותר ויותר אנשים.

ביישנות היא תגובה מופרזת לפחד; קל לנצח אותה ברגע שמבינים זאת.

אם אתם ביישנים אינכם לבד. כמעט אחד מכל שני אמריקאים טוען שהוא ביישן ושכיחות הביישנות ממשיכה לעלות. יתכן שטכנולוגיה היא גורם מרכזי בהפיכתנו לתרבות של ביישנים.

ניסע אחורה בזמן לשנת 1975: גברים בחולצות פוליאסטר פתוחות עד אמצע החזה. נשים בשמלות צמודות.  כולם רוקדים לצלילי "דונה סאמר". זהו השחר של עידן הדיסקו והתמונה הנחקקת היא בלתי נשכחת: החיים הם מסיבה ולמסיבה הזאת מוזמנים רק אלו שיש להם מספיק ביטחון כדי לעלות על רחבת הריקודים ולרקוד ולרקוד ולרקוד.

בניגוד חד לאורח החיים הראוותני שהתפתח במועדונים בכל רחבי אמריקה, מחקרים פסיכולוגיים שנערכו באותה התקופה חשפו תמונה שונה. שקטה יותר. תמונתם של אלה הנמצאים בשולי רחבת הריקודים. שנת  1975 היא השנה בה פורסם מאמרו פורץ הדרך של הפסיכולוג ד"ר פיליפ זימברדו מאוניברסיטת סטנפורד אודות ביישנות. שם המאמר: "המחלה החברתית שנקראת ביישנות". המאמר חשף תוצאות סקר שערך זימברדו בקרב סטודנטים אמריקאים וגילה שמספר מדהים של כ 40% מתוך 800 נשאלים, החשיבו את עצמם כביישנים.

בנוסף לתיעוד שיעור הביישנות הגדול, המאמר משנת 1975 מציג דיוקן מפתיע של אלה החווים את הבעיה. ההתנהגות הביישנית כלפי חוץ מסתירה מהומה עכורה בפנים. הביישנים חשפו שהם בעלי מודעות עצמית באופן מופרז, ממשיכים לשפוט את עצמם בצורה שלילית בתדירות גבוהה ומוטרדים בצורה מוחצת לגבי מה האחרים חושבים עליהם. בזמן שכולם נפגשים ומשוחחים, הם מתכננים תכניות בכדי לשמר ולנהל את הרושם שהם יוצרים כלפי החברה. למשל – "אם אני אעמוד בפינה הרחוקה של החדר ואעמיד פנים שאני בוחן את התמונה על הקיר, אני אראה כמתעניין באומנות תוך כדי שאני לא אצטרך לדבר עם אף אחד". הם סובלים כתוצאה מתפישתם החברתית – "אני סובל במסיבה, בגלל שאני לא יודע מה להגיד וזה נראה כאילו כולם מסתכלים עלי". במשך כל הזמן ליבם פועם בחוזקה, הדופק שלהם מאיץ ופרפרים מרחפים להם בבטן – סימפטומים פסיכולוגים למצוקה אמתית.

המאמר מקטלג את הבעיות שהביישנות יוצרת. קיימות בעיות חברתיות, כמו קושי בפגישת אנשים והכרת חברים חדשים, אשר יכולים להשאיר את הביישן מבודד בעצבות ונתון לדיכאון. קיימות בעיות קוגניטיביות; חוסר יכולת לחשוב בבהירות בנוכחות האחר וקיפאון בשיחות, וכתוצאה מכך לבלבל את מי שמנסה לדבר איתם. הביישן יכול להיראות כסנוב או כלא מעוניין בנוכחות חברה כאשר בפועל הוא פשוט לחוץ. הם מוטרדים באופן מוגזם וחסר רחמים מכל הבט בחזות ובהתנהגות שלהם. הם לכודים בין שני פחדים: להיות כבלתי נראים וחסרי חשיבות לאחרים, לבין להיות נראים אך חסרי ערך.

המאמר השיק שדה מחקר חדש. במהלך 20 השנה האחרונות, מגוון של חוקרים וקלינאים, כולל אני, בוחנים את נושא הביישנות. כחלק מחגיגות עשרים שנה לדוח התקופתי, החלטנו להאיר באור הזרקורים את ההתפתחויות האחרונות בהבנת המחלה החברתית:

• שיעור הביישנות בארצות הברית עומד על כ 48% וממשיך לעלות.
• רוב הביישנות מוסתרת. רק אחוז קטן מהביישנים נראים ביישנים גם כלפי חוץ, בעוד שכל הביישנים סובלים בפנים.
• ישנם אנשים הנולדים עם נטייה רגשית לביישנות. אך גם כאשר התורשה אינה הגורם המרכזי, אורח חיים של הימנעות יכול להוביל לביישנות. משקל רב קיים גם בתצורת ההורות.
• בדרך כלל ביישנות נרכשת על ידי חוויות במהלך החיים.
• קיימת נוירו ביולוגיה לביישנות. לפחות שלושה מרכזים במוח המתווכים פחד וחרדה, אחראים לתגובה הגופנית שאנו מכנים ביישנות. אפשר לחשוב על ביישנות כתגובה מופרזת לפחד.
• שיעור הביישנות הוא תלוי תרבות. למשל הישראלים הם כנראה התושבים הכי פחות ביישנים על פני כדור הארץ. גורם המשמעותי התורם לכך הוא כנראה מידת השבחים לעומת האשמה המיוחסת לילדים בזמן גידולם.
• הביישנות גובה מחיר אישי כבד בכל הגילאים, בעיקר בתרבויות המערביות.
• לביישנות יש ערך הישרדותי.
• למרות הנטייה הביולוגית הנוקשה לביישנות, קיימות היום דרכים ספציפיות ומתועדות להתגבר על מפגעיה.

הביישן הנסתר

כיצד זה יתכן ש 40 עד 50 אחוז מהאמריקאיים (בוודאות חלק מחבריכם) הם ביישנים? הדבר אפשרי משום שבזמן שחלק מהאנשים הם ביישנים באופן מוחצןשיעור גדול יותר של ביישנים, מסתירים בהצלחה את ביישנותם. ביישנותם וכאבם הם בלתי נראים לכולם חוץ מלעצמם.

רק 15 עד 20 אחוז מהביישנים באמת מתאמים לסטראוטיפ של אדם ביישן אלו שמשתמשים בכל תירוץ אפשרי על מנת להימנע מאירועים חברתיים. אלו שאם הם נקלעים לשיחת חולין יתקשו לייצר קשר עין, לענות על שאלות מבלי לגמגם יתבלבלו במילים ויתקשו להחזיק את השיחה עד סופה. אלו הם הביישנים שביישנותם ניכרת לעין ומתבטאת בהתנהגותם.

שאר 80 עד 85 אחוז מהביישנים הם ביישנים נסתרים. על פי הפסיכולוג מאוניברסיטת פיטסברו, ד"ר פול פילקוניס, הביישנים הנסתרים הם אותם ביישנים שביישנותם אינה ניכרת בהתנהגותם. ביישנותם היא פנימית וסובייקטיבית. הם מרגישים את ביישנותם על ידי פעימות הלב והזעה מופרזת. כלפי חוץ הם נראים שלווים ונינוחים אבל למעשה הם שקועים בדיאלוג פנימי מזלזל. נוזפים בעצמם על היותם כושלים ועסוקים בשאלה אם הבן אדם עמו הם מדברים באמת מחבב אותם. "אפילו שאנשים אלו מתנהגים כראוי בחברה, הם רוויים במחשבות שליליות לגבי עצמם", מסביר ד"ר פילקוניס. לביישנותם קיים גם מרכיב רגשי. כשהשיחה נגמרת, הם בדרך כלל מרגישים מדוכאים או מובסים.

"יש לא מעט אנשים בעלי מאפיינים של ביישנות נסתרת ושרואים את עצמם כביישנים אך ביישנותם אינה נראית כלפי חוץ ", מסביר ד"ר פילקוניס.

גם אנשים שכלפי חוץ אינם נראים ביישנים יכולים להיות ביישנים. אפילו מנחי תוכניות אירוח. לדוגמה, דיויד לטרמן, מלך תוכניות הלייט נייט. שלמרות הופעתו הנינוחה והספונטנית מול קהל חי ואין ספור צופים בטלוויזיה הוא נודע בנוקשותו ובתכנון כל פרט ופרט בהופעתו. דוגמה נוספת היא ג'וני קרסון מנחה תכניות אירוח ידוע נוסף אשר מבלה זמן חברתי מועט ביותר בקרב מעגל חברים מאוד מצומצם ולעיתים נדירות תוכלו למצוא אותו באירועים חברתיים.

לטרמן הוא דוגמה מושלמת למה שמכנה ד"ר זימברדו ביישן אקסטרוברטי: האישיות הנינוחה והרגועה כלפי חוץ שבפנים היא למעשה תוססת. בקבוצת הביישנים הנסתרים או הביישנים האקסטרוברטים תוכלו למצוא פוליטיקאים, בדרנים ומורים. הם למדו להתנהג ללא מאפיינים חיצוניים של ביישנות כל עוד הם נמצאים בסביבה מבוקרת. פוליטיקאי שמסוגל לנאום מתוך תסריט כתוב בעת כינוס פוליטי, יכול לאבד את הפרסונה הבטוחה שלו בזמן שאלות מהקהל. פרופסורית יכולה להיות נינוחה תוך כדי שהיא מדברת על תחום התמחותה, אך באירוע חברתי בו היא תצטרך להיות חלק משיחות חולין שגרתיות תשתתק.

רשימתו הקצרה של זימברדו מתארת ביישנים אקסטרוברטים בולטים: הקומיקאית קרול ברנט, הזמר ג'וני מטיאס, כתבת הטלוויזיה ברברה וולטרס וכוכב האופרה הבין לאומי חואן סאטרלנד. כוכבים אלו אינם אינטרוברטים (אנשים מופנמים), מונח שנהוג לבלבלו עם ביישנות. לאינטרוברטים יש מיומנויות שיחה ומספיק ביטחון עצמי על מנת ליצור קשר בהצלחה עם אחרים אך למעשה הם מעדיפים להיות לבד. לעומתם ביישנים הם בדרך כלל אנשים שרוצים מאוד אינטראקציה חברתית, אך חסרים במיומנויות חברתיות ובטחון עצמי.

מה מייחד את הביישן לעומת אדם אחר בעל מודעות עצמית גבוהה? הביישן מודע למודעות העצמית שלו. המודעות העצמית של הביישנים מעוותת בצורה אגוצנטרית. הם מבזבזים כל כך הרבה זמן בלהתרכז בעצמם ובחולשות שלהם, כך שבקושי נשאר להם זמן או אנרגיה להסתכל כלפי חוץ.

האם ביישנות היא גנטית – האם אנשים מסויימים מחווטים ביולוגית לביישנות

על פי הפסיכולוג ההתפתחותי ד"ר ג'רום קגן וקולגות מאוניברסיטת הרווארד, כשליש מהמבוגרים הביישנים, נולדו עם מזג שתמך בהתפתחות אדם ביישן. ד"ר קגן וקבוצתו הצליחו לזהות את הנטייה לביישנות בפעוטות צעירים עוד לפני שגורמים סביבתיים חיצוניים יצרו עליהם איזה שהיא השפעה.

במחקרו של קגן 400 פעוטות בני ארבעה חודשים הובאו למעבדתו ונחשפו לגירויים כמו ניחוח של פיסת בד שהוטבלה באלכוהול והשמעת צלילים אנושיים. לאחר מכן בגיל מאוחר יותר הובאו הפעוטות להמשך המחקר. מתוך אין ספור שעות התבוננות, קגן וקבוצתו, הצליחו לחשוף אינדיקציות התנהגותיות לביישנות אצל פעוטות.

כ 20 אחוז מהפעוטות הפגינו תגובה עצבית מערכתית לגירויים הנ"ל. אותם פעוטות פיתחו מצוקה כשנאלצו להתמודד עם אנשים, חפצים ואירועים לא מוכרים. הם מתחו את זרועותיהם ורגליהם, נופפו ובעטו נמרצות בזרועותיהם ורגליהם, ולעיתים גם קימרו את גבם. הם גם הראו סימנים של מצוקה בצורות של עצבנות ובכי מופרז, בעיקר למשמע קולות גבוהים וחזקים ולחץ ממושך הקשור לדחיפות. הם נצמדו להוריהם במצבי משחק חדשים.

40 אחוז מכל הפעוטות הפגינו מזג פחות תגובתי כשנחשפו לאותם גירויים: לעיתים כם הזיזו את זרועם או רגלם אך לא הפגינו התפרצות מוטורית, עצבנות או בכי, בדומה למשתתפים התגובתיים יותר במחקר.

מחקרי המעבדה הראו שלפעוטות עם תגובתיות גבוהה נוטים לרגישות גבוהה של מערכת העצבים הסימפתטית – זוהי אותה מערכת עצבית שלא רק מווסתת איברים חשובים כמו הלב, אלא גם את התגובה לפחד של המוח. כל סכנה מרומזת כמו אדם זר או סביבה שונה יצרה עוררות הפסיכולוגית של פחד וחרדה.

אחד הסימפטומים הראשונים של תגובה זאת היא האצה בקצב פעימות הלב. המחקרים הראו שהפעוטות היותר תגובתיים, היו בעלי קצב פעימות לב גדול מהרגיל במידה ניכרת וניתן היה לזהות זאת אפילו לפני הלידה. בגיל 14 חודשים, לאותם פעוטות כבר קיימת האצה מוגברת של פעימות הלב כתגובה לגירויים ניטרליים כמו טעם חמוץ.

בבדיקות שנערכו ארבע שנים מאוחר יותר, אותם ילדים עהראו סימן נוסף לעוררות עצבית. בידם הימנית נמדדה טמפרטורה נמוכה יותר מידם השמאלית בזמן שנחשפו לסרטוני וידאו מעוררים רגשית. בנוסף, כילדים אובחנה אצלם פעילות חזקה יותר של האונה הימנית הקדמית. בניגוד לילדים עם התגובתיות הנמוכה שאצלם אובחנה פעילות חזקה יותר באונה השמאלית הקדמית. ממחקרים אחרים ידוע שהחלק הימני של המוח מעורב יותר בהבעת חרדה ומצוקה.

דפוס ההתנהגות של הפעוטות מצביע על וריאציות מולדות בסף התגובה של האמיגדלה. האמיגדלה היא חלק במוח דמוי שקד המקושר להבעת פחד וחרדה. החלק ההיפר רגשי-עצבי זה גורם לילדים לנטות להימנע ממצבים שונים, ומגביר עוד יותר את החרדה והפחד לפגוש אנשים חדשים או להיזרק אל סביבה לא מוכרת. בנסיבות כאלה התנהגותם מדוכאת.

על אך שיתכן שהדבר נשמע מוזר נמצא שנשים שהתעברו באוגוסט או ספטמבר, נוטות ללדת ילדים ביישנים יותר. הסבר אפשרי הוא שבמהלך חודשים אלו, האור דועך והגוף מייצר יותר מלטונין. הורמון הידוע כפעיל עצבית. ההורמון עוזר לגוף לארגן את השעון הביולוגי שלו ועובר דרך השליה ומשתלב עם התפתחות מוח העובר. קגן משער שיכול להיות שהמלטונין משחק תפקיד ביצירת המזג התגובתי המאפיין ביישנים.

אבחנה נוספת המאששת את התרומה של הביולוגיה לביישנות הממצא שההורים והסבים של פעוטות תגובתיים הצהירו על כך שהם עצמם היו ילדים ביישנים, בשיעור גדול יותר מן הקרובים של הפעוטות הפחות תגובתיים. קגן גם מצא שיעור גבוה יותר של התקפי חרדה או דיכאון בקרב הורים לפעוטות התגובתיים. שליש מין הילדים בגן חובה שהוריהם אובחנו עם התקפי חרדה או דכאון, הפגינו גם הם התנהגות מדוכאת ומרוסנת. לעומת זאת רק חמישה אחוז מהילדים להורים שאינם סובלים מהתקפי חרדה או דיכאון, הפגינו את אותה התנהגות מדוכאת והמרוסנת.

נשאלת השאלה האם נגזר דינם של פעוטות התגובתיים להיות מבוגרים ביישנים? לא בהכרח. על פי דורין ארכוס קיים משקל רב גם לסוג ההורות. דורין ארכוס גילתה שסגנון הורות מגונן הקשתה על הילדים למצוא מקום של נוחות בעולם החיצון וילדים שהוריהם גוננו עליהם יתר על המידה גדלו להיות חרדתיים וביישנים. לעומת ילדים שהוריהם לא הגנו עליהם מפני מצבים מלחיצים, התגברו על ההתנהגות המדוכאת והמרוסנת.

כשמסתכלים על תמונה של חיים שלמים לא נמצאו הבדלי מגדר מבחינת הנטייה לביישנות. בנות נוטות להיות יותר ביישניות מינקות ועד לגיל ההתבגרות – אולי בגלל שההורים נוטים לגונן עליהן יותר מאשר על בנים, אשר אותם בדרך כלל מעודדים להיות יותר חקרניים. אף על פי כן, בגיל ההתבגרות, בנים מדווחים על כאב גדול יותר כתוצאה מביישנות. יתכן שהדבר נובע מההבדלים בציפיות המגדריות. מבנים מצפים להיות קשוחים ויוזמים ולהיות מפרנסי המשפחה. כשמגיעים לבגרות נראה שהבדלי הביישנות בין המגדרים כמעט נעלמים.

מעבר לביולוגיה – גורמים התפתחותיים התורמים להתפתחות ביישנות

אם רק 15 עד 20 אחוז מהתינוקות נולדים ביישנים אך קרוב ל 50 אחוז מהמבוגרים מעידים על עצמם כי הם ביישנים  כיצד ניתן להסביר את הפער? התשובה ההגיונית היחידה היא שביישנות היא גם תכונה נרכשת. גם אם לא נולדנו ביישנים אנחנו יכולים לפתח ביישנות

אחד הגורמים התורמים להתפתחות ביישנות הוא טבעו של הקשר הרגשי הנוצר בין ההורים לילדיהם בשלבי ההתפתחות הראשונים של התינוק. ילדים אשר הוריהם יצרו איתם דפוס התקשרות לא בטוח, נוטים להיות יותר ביישנים. ילדים נקשרים למטפלים שלהם מתוך חוויה מתמשכת של טיפול, האכלה וליטוף. כאשר הטיפול אינו עקבי ולא אמין וההורים אינם מספקים את הצורך של התינוק בביטחון, חיבה ונוחות, נוצרים קשרים רופפים ולא בטוחים. הקשר הראשוני בין הילד להוריו נהפך לתבנית המאפיינת את קשריו של הילד גם כבוגר עם אנשים אחרים.

מערכות יחסים קשות ולא בטוחות בין הורים לילדיהם גורמות לילדים להכליל את החוויה הראשונית ולצפות לאותה חוויה גם במערכות יחסים אחרות. ילדים שהתבגרו מתוך מערכות יחסים כאלו נושאים בתוכם פגיעות שקל לעורר אותה והם הופכים לאנשים שבמהירות מתאכזבים מאחרים ונוטים לתחושות של דחייה אשמה ולעג. יש להם תפישה שלילית על עצמם ועל מערכות היחסים שהם יוצרים והם מתחזקים ושומרים על התפישה השלילית הזו בכל מחיר.  פגיעה הנרקיסיסטית כזו נפוצה בקרב הביישנים הנסתרים: על פני השטח נראה שהם מתקשרים חברתית בקלות ונינוחות, אך מתחת לפני השטח הם מענים את עצמם. זוהי ביישנות שקשה להתגבר עליה גם עם טיפול פסיכותרפי.

ביישנות יכולה להופיע או להתגבר בזמנים של שינוי התפתחותי: כשילדים מתמודדים עם אתגרים חדשים במערכות היחסים שלהם. לדוגמה, הכניסה לסחרור החברתי בבית הספר היסודי, יכולה לגרום לילדים לחוש מובכים או פחות טובים מעמיתיהם. המורים עלולים לתייג אותם כביישנים וזה ידבק אליהם. הם יתחילו לראות את עצמם כך ולהתנהג בהתאם.

גיל ההתבגרות גם יכול להיות מקפצה לביישנות. לא רק שהגוף משתנה בגיל ההתבגרות, גם השדות החברתיים והרגשיים מגדירים את עצמם מחדש. האתגר החדש להשתלב מינית ואינטימית בעולם שעד כה  מערכות היחסים בו היו מוגדרות בו רק במונחים של חברות ומשפחה יכול להיות משימה מורכבת!

מבוגרים גם אינם חסינים מהתפתחות של ביישנות. ביישנות יכולה להיווצר לאחר תהפוכות משמעותיות באמצע החיים כמו למשל גירושים. מגוון אתגרים חדשים יכולים להופיע בעקבות מערכת יחסים כושלת. במיוחד אם האדם מעוניין בבניית מערכת יחסים חדשה. פיטורים בעיקר בקרב אנשים מצליחים מאוד המגדירים את עצמם סביב קריירה יכול להיות גם אירוע חיים שעלול לגרום להתפתחות ביישנות.

תרבות וביישנות

גורם נוסף המשפיע על הביישנות הוא הקונטקסט התרבותי. ביישנות היא תופעה אוניברסלית, אך נחווית ומוגדרת באופן שונה בין תרבות לתרבות. אפילו במחקרו המוקדם של זימברדו משנת 1975, ניתן היה למצוא רמזים לכך שישנם הבדלים תרבותיים בנושא הביישנות: סטודנטים יפנים וטייוואנים הראו בעקביות רמה גבוהה של ביישנות, בעוד שסטודנטים יהודים הציגו רמה נמוכה של ביישנות. זימברדו המשיך לחקור הדלים תרבותיים בהקשר של ביישנות וחקר סטודנטיים ביפן, ישראל וטייוואן. המחקרים הבין תרבותיים שביצע הציגו פערים תרבותיים גדולים: בישראל רק 30 אחוז מהסטודנטים דיווחו על ביישנות, בניגוד ל 60 אחוז מהסטודנטים ביפן וטייוואן.

על פי זימברדו ובהתבסס על שיחות עם קולגות והורים ביפן, ישראל וטייוואן התרבות לתוכה אנחנו נולדים מעצבת התנהגות בכלל וביישנות בפרט. לדבריו של זימברדו ישנם הבדלים תרבותיים בדרך שבה הורים  מייחסים אשמה או שבח לילדיהם. כשילד מנסה ונכשל במשימה, מי מקבל את האשמה? וכשילד מנסה ומצליח, מי מקבל את השבחים?

ביפן, כשילד מנסה ומצליח, ההורים מקבלים את הקרדיט. כך גם הסבים, המורים, המאמנים ואפילו בודה. אם נשאר משהו, רק אז, הילד יקבל גם. אך אם הילד מנסה ונכשל, הילד נושא במלוא האשמה ולא יכול להשליך אותה על אף אחד אחר. כך שהילדים לא יכולים אפילו לקחת את הסיכון בלעשות משהו שיגרום להם להתבלט. הפתגם היפני אומר "המסמר הבולט נחבט למטה". התוצאה היא יחסים בין אישיים מאופקים. ילדים מעדיפים להיות צנועים ושקטים; הם עושים מעט בשביל למשוך תשומת לב. למעשה, במחקרים שנערכו על סטודנטים אמריקאיים, נמצא שקיימת אצלם נטייה ייחודית לתמוך בהתנהגויות שיגרמו לבן אדם לבלוט. לעומתם סטודנטים אסייתיים נטו לדבר ולפעול כמה שפחות בהתאספויות חברתיות מחשש למשוך תשומת לב.

בישראל, סגנון הייחוס הוא הפוך. ילד שמנסה, מקבל תגמול ללא קשר לתוצאה. אם ילד מנסה להכין עפיפון, בני המשפחה יתמכו בו ויתפעלו מהעפיפון הזה. אם העפיפון לא יעוף ההורים יאשימו את הרוח. אם ילד מנסה ונכשל במסגרת תחרותית כלשהי, ההורים ואחרים עלולים להאשים את המאמן שלא סיפק לילד מספיק אימונים. בסביבה כל כך תומכת, הילד אינו חושש מכישלון ובהתאם מוכן לקחת סיכונים. מערכת כזאת מייצרת נטייה חוצפה, סוג של העזה בה אדם תמיד מנסה או לוקח סיכון עם או בלי כישרון. ילדים בעלי מערכת ערכית כזאת לא יחששו להזמין מישהו לרקוד עימם במסיבה ולא יהיו מוצפים במודעות עצמית מופרזת.

ביישנות אם כן, היא יחסית בין תרבויות. הביישן ישראלי, לא יחשב כביישן ביפן. ננסי סניידמן בדקה את טענות אלו גם באמריקה ואירלנד. במחקר על תינוקות בני ארבעה חודשים באירלנד ואמריקה, היא לא מצאה הבדלים במידת התגובתיות. אך כשהגיעו לגיל חמש, הילדים האיריים דיברו פחות וגם חלש יותר מן הילדים האמריקאיים. ההבדלים ככל הנראה נובעים מתוך הציפיות התרבותיות השונות. בהתאם לנורמות ההתנהגותיות-חברתיות האמריקאיות, ילד אירי ממוצע עשוי להיות מתויג כביישן. למרות שלפי הנורמות האיריות הוא לא. באותו אופן, ילדים אמריקאיים עלולים להיתפש כגסי רוח בעייני האירים.

ביישנות היא עניין אנטי אמריקאי. המנון ארצות הברית מדבר על ארצם של האמיצים והחופשיים. האתוס האמריקאי מדבר על אנשים אמיצים והרפתקנים המוכנים ללכת למקומות שאחרים מפחדים  ללכת אליהם. התרבות האמריקאית עדין מוקירה אינדיבידואליזם מחוספס וכיבוש אזורים חדשים. בין אם זה בחלל החיצון או בשווקים מעבר לאוקיינוס. אינדיבידואליזם היא תכונה מוערכת בתרבות האמריקאית. מההנהגה מצופה להיות אסרטיבית, דומיננטית, עצמאית ולוקחת סיכונים. מכאן אפשר להבין את הסטיגמה השלילית שסביב הביישנות באמריקה.

האנשים שמקבלים הכי הרבה תשומת לב בחברה האמריקאית, הם אקספרסיביים, אקטיביים וחברותיים. האמריקאיים מייחדים את עצמם כגיבורים, שחקנים, אתלטים, פוליטיקאים, וכוכבי רוק. האמריקאים מתמחים בלמשוך תשומת לב לעצמם. מדונה, רוזאן, הווארד סטרן. האמריקאיים שנוטים להצליח, הם אלו שמסוגלים לקבל תשומת לב ולהרגיש נוח עם זה.

ביישנים לעומת זאת בורחים מתשומת לב. בבית ספר יסודי ילדים ביישנים ימנעו מבקשת עזרה מהמורה. באוניברסיטה ובמכללות, הסטודנטים הביישנים ימנעו מלשאול שאלות בכיתה. בבגרותם, העובדים הביישנים יהיו נבוכים מכדי בלהציג פרזנטציה לאלו שאחראים לקידומם. בכל המקרים הביישנות מקשה על הביישנים למשוך את תשומת ליבם של אותם אנשים שיאפשרו להם להצליח. בתרבות האמריקאית – תרבות שבה כולם אוהבים את המנצחים, ביישנות דומה להשתתפות בתחרות ריצה עם נעליים העשויות סוליות עופרת.

על פי ממצאיו של פרופסור תומס הארל מבית הספר לעסקים של סטנפורד שניסה לזהות מהם את הגורמים הרלוונטיים ביותר להצלחה עסקית נמצא שהגורם הרלוונטי ביותר הוא יכולת ורבלית. הארל אסף ציונים, תעתיקים ומכתבי ההמלצה של בוגרי בית הספר למנהל עסקים ועשר שנים מאוחר יותר דרג את הסטודנטים על פי איכות המשרה והעבודה שלהם. המשתנה העקבי והחשוב היחיד שיכול היה לנבא הצלחה היה יכולתם הוורבלית של הסטודנטים – בדיוק סוג היכולות שלביישנים קשה לפתח. הסטודנטים הוורבאליים הצליחו לשווק את עצמם, את שירותיהם ואת החברות שלהם. הביישנים בדרך כלל נמצאים מאחורי הקלעים. מעצבים את המכוניות, התוכנות והמחשבים. הישג מרשים, אך לא מתגמלים כמו משרת מנכ"ל.

אבל מחיר הביישנות עמוק יותר מאי הצלחה חומרית, המחיר שאנשים משלמים על ביישנות מתבטא בתצורות שונות ומגוונות לאורך החיים:

• ביישנות בקרב ילדים, יכולה להוביל להפסד של הזדמנויות. חשבו לדוגמה על הילד שרוצה ללבוש את מדי הכדורגל ולשחק בדיוק כמו כל שאר הילדים, אך אינו מצליח להתמודד עם הקשיים ביצירת מערכות יחסים ולא מצליח להשתלב עם שאר הקבוצה. אם הוריו לא ימצאו דרך לעזור לו להתגבר על תחושות הלחץ והחרדה באינטראקציה עם האחרים, הילד ככל הנראה יבחר בפעילויות אחרות למרות שהוא מעוניין להתחבר. בחירה זו מפחיתה מסיכוייו של הילד לפתח מיומנויות חברתיות וביטחון עצמי.
• ילדים ביישנים נוטים להיות משא להקנטות ודחייה חברתית. בשל נטייתם לתגובתיות גבוהה, הם הופכים למטרה מושלמת לבריונות.
• ביישנות בין אם היא תורשתית או נרכשת מובילה לבדידות. זו התוצאה הטבעית של הימנעות ממושכת מאחרים. אינסוף מחקרים מראים שקיים קשר בין בדידות להתדרדרות פיזית ומנטלית ואף למוות מוקדם.
• בהעדר מעגל קרוב של חברים ומשפחה, אנשים בודדים נתונים ליותר סכנות. המחסור באפשרות לשתף אחרים ברגשות ופחדים יכול להסלים לכדי בעיות נפשיות. ביישנים עלולים לפתח פראנויות ולא יהיה אדם שיתקן את מחשבתם השגויה. אף אחד לא בודק ומאזן את אמונותיהם. כולנו זקוקים למישהו שיגיד לנו כשמחשבותינו מגוחכות.
• ביישנות עלולה גם להוביל לשימוש מוגבר באלכוהול וסמים. במחקריו של זימברדו נערים ביישנים דיווחו על יותר לחץ חברתי לשתיית אלכוהול ושימוש בסמים, מנערים לא ביישנים. כמו כן, הם גם דיווחו על שימוש באלכוהול וסמים על מנת להרגיש פחות מודעים לעצמם, ולהשיג תחושת מקובלות
• ביישנות עלולה לגרום לקשיים מיניים. לביישנים קשה מאוד להביע את עצמם, ובעיקר כשמדובר על תשוקות וצרכים מיניים. בחור ביישן עלול ללכת לזונה רק על מנת להימנע מהמבוכה של דיון אינטימי. כשזימברדו ביקש מ 20 זונות בסאן מפרנסיסקו, לתאר את הפרופיל של הלקוח הטיפוסי, הן סיפרו שגברים שמבקרים אותן לעיתים קרובות, הם ביישנים ומתקשים להביע את צרכיהם המיניים מול נשותיהם וחברותיהם. קל לזהות את הלקוחות הביישנים. הם מקיפים את הבלוק הלוך ושוב במכוניתם לפני שהם מצליחים לאזור אומץ על מנת לדבר עם הזונה. האינטראקציה של הבחור הביישן עם הזונה היא פשוטה – היא שואלת מה הוא רוצה, נוקבת במחיר ומבצעת. ללא השפלה או מבוכה.
• מחיר נוסף שביישנים משלמים מגיע במטבעות של זמן. ביישנים נוטים להסס ולבזבז זמן בסיטואציות חברתיות בעוד שאחרים פועלים בטבעיות, ספונטניות ומיידיות. חלק מהבעיה היא שהם לא חיים בהווה, זימברדו אומר: "אנשים ביישנים חיים יותר מדי בתוך ראשם, אובססיביים לעבר, לעתיד, או לשניהם יחד. בן אדם ביישן, תוך כדי שיחה לא מתמקד במה שנאמר כרגע, אלא על איך שיחות בעבר התחילו כראוי ואז התדרדרו. כמו שהשיחה הזאת עלולה להתדרדר. הם לא יכולים ליהנות מהרגע כי הכל עטוף בחוויות שליליות מהעבר"
• הביישנים נוטים למקד את כל מחשבותיהם ורגשותיהם בהשלכות על העתיד: "אם אני אגיד את זה, הוא יצחק עלי?" "אם אני אשאל אותו משהו פשוט, כמו מאיפה הוא? הוא ישתעמם ויחשוב שאני איש שיחה גרוע. אז למה בכלל לטרוח" מערכת בחירת ההחלטות הפנימית שלהם נרחבת ומעוותת. החשש מהשלכות שליליות יגרום לחרדה והחרדה תפגום בתפקוד.

אדם חכם יפעל בהתחשב במה שקרה בעבר וינסה להעריך מה עתיד לקרות אבל מחשבות אובססיביות אודות אירועי העבר וסכנות העתיד אינן אפקטיביות. אםאתם ביישנים עדיף שתתרכזו במה שקורה עכשיו – באדם שאיתו אתם מדברים או רוקדים. ליהנות מהרגע. "ריקוד הוא דוגמה מעולה למה זה אומר לחיות את הרגע." אומר זימברדו. "זה לא משהו שתכננת, או שתזכור אותו, אתה פשוט עושה את זה, ונהנה מזה".

את מחיר הביישנות, משלמים הביישנים, אבל את יתרונותיה קוטפים האחרים: ההורים, המורים, החברים או החברה בכללותה.

הביישנים יודעים להאזין. אם הם מצליחים להתגבר על רצונם להשיב תשובה שנונה, הם יכולים להיות מעולים בשיחה. (החלק הקשה מגיע כשמצופה תגובה). על פי מחקרה של דורין ארכוס, ילדים ביישנים נוטים להיות יותר אמפתיים. הוריהם לילדים הביישנים דיווחו שאפילו בינקותם הילדים נראו מאוד רגישים, אמפתיים ומאזינים טובים. כתוצאה מכך ביישנים רוכשים חברויות אמיצות וחברים נאמנים. "אפילו אצל ילדים, בחברות צריך מישהו שידבר ומישהו שיקשיב".

על מנת שחברה תתפקד כראוי מגוון של תפקידים צריכים להתקיים. בחברה שמור מקום חשוב גם לביישנים ולשקטים שלא מנסים לגנוב את אור הזרקורים מאחרים. אולם כחברה, הפחתנו מערכם של הביישנים לטובת הנועזות והאקספרסיביות.

מה צופן העתיד לביישנות

אם לנסח זאת בבוטות, עתיד הביישנות הוא עגום. מחקריי תיעדו שמאז 1975 [עד 1995, זמן כתיבת המאמר], שכיחות הביישנות עלתה מ-40 אחוז ל-48 אחוז. ישנן סיבות טובות להאמין ששיעון הביישנות ימשיך להאמיר.

הגורם המשמעותי ביותר הוא הטכנולוגיה שממשיכה כל פעם מחדש, להגדיר מחדש את צורות התקשורת בין אנשים. עם הזמן אנחנו כמות הפגישות פנים אל פנים על בסיס יומי הולכת ויורדת. מתי בפעם האחרונה דיברתם עם פקיד בבנק? או עובד בתחנת דלק? כמה פעמים אתם מתקשרים לחברים או קולגות, כשאתם יודעים שגם אפשר פשוט להשאיר להם הודעה במשיבון? הודעות קוליות, פקסים ואימיילים יוצרים את האשליה של "להיות בקשר", אך הקשר האנושי של מעבר למקלדת הולך ומדלדל. הטכנולוגיה גובה מחירים משמעותיים בנוגע לכמות ואיכות הקשר האנושי

ההבטחה של העידן האלקטרוני לזמן רב יותר לא התקיימה. הטכנולוגיה הפכה אותנו לחסכני זמן, ומגדירה מחדש את יחסנו וערכנו לזמן. אין לבזבז את הזמן, אלא להשתמש בו במהירות ולמטרה.

משרדי קבלה הפכו לשוממים מאינטראקציה חברתית. המשרדים מונעים על ידי מידע ומוכוונים לפתרון בעיות. חלק מהאנשים בכלל לא מגיעים אל המשרד, אלא עובדים מהבית.

האפשרויות המצטמצמות לאינטראקציות פנים אל פנים מעמידות את הביישנים בפני חסרון מתגבר והם מקבלים פחות ופחות הזדמנויות להתאמן על מיומנויותיהם החברתיות בשגרה היומיומית והיחסית נוחה. שיחות חולין עם קולגות במשרד נעשות קשות ומביכות יותר כשעושים זאת לעתים נדירות והחיים החברתיים הצטמצמו עד כדי כך שכעת הם מוגדרים על ידי המונח המזלזל – "פייס טיים" המתייחס לזמנים בהם עובדים מבצעים שיחות פנים אל פנים. דבר הנחשב נחות יותר ושמור לזמנים מסוימים ביום כמו ישיבות בוקר או אחרי ארבע בצהריים.

משחקי מחשב ווידיאו דוחקים החוצה את הזמן שהיה מוקדש למשחקים חברתיים בילדות. אינטראקציות אלקטרוניות אינן תחליף ראוי למגע אישי ישיר ואינן מאפשרות ללמוד את נחיצות ה"תן וקח", שהוא לב הקשרים החברתיים.

הטכנולוגיה אינה עומדת לבדה על ספסל הנאשמים. התופעה של עליית מסגרות הספורט לילדים ונפילתם של המשחקים הלא פורמליים בשכונה לוקחת מהילדים את האפשרות ללמוד לפתור את בעיותיהם החברתיות בעצמם.

תקשורת אלקטרונית דרך האינטרנט היא חרב פיפיות עבור הביישנים: היא מאפשרת להכין מה שאתה רוצה לומר. אף אחד לא יודע איך אתה נראה. אך זאת גם הסכנה – הטכנולוגיה הופכת  למקום מסתור של אלו המפחדים מאינטראקציה חברתית.

הדור הראשון שגדל עם מחשבים פקס ואינטרנט מהרגע שנולד ועד שימות עוד רחוק מבגרות [המאמר נכתב בשנת 1995]. נצטרך לחכות לפחות עוד 20 שנה בשביל להעריך בדייקנות את השפעת עידן האינטרנטי על הביישנות. בשביל לעשות זאת, צריך למצוא קבוצה של תינוקות. ביישנים ולא ביישנים, ולעקוב אחר חייהם, במקום להתבונן על אנשים שונים, מדורות שונים, בתקופות שונות בחייהם. רק כך נוכל לזהות את מסלול הביישנות לאורך חיים שלמים.

תרגם: מעיין שקד

לקריאה נוספת

ביישנות ואיך להתגבר עליה