לכבוד יום האישה הבינלאומי שחל היום ערכנו ראיון קצר בנושא חרדה חברתית בקרב נשים עם ד"ר צופי מרום, פסיכולוגית קלינית מומחית ב-CBT, חברה בוועדה לפסיכולוגיה קלינית במשרד הבריאות ועד לפני מספר חודשים ראש תחום טיפול התנהגותי קוגניטיבי להפרעות חרדה במרכז לבריאות הנפש גהה, אשר גם מלווה את "מים שקטים". הצגנו בפניה מספר שאלות שעוסקות בחרדה חברתית בקרב נשים, הנה מה שהיה לה לומר.
שאלה: עד כמה חרדה חברתית נפוצה בקרב נשים, והאם נשים פונות לטיפול כמו גברים?
תשובה: חרדה חברתית היא הפרעת החרדה הכי שכיחה בקרב האוכלוסייה, שגורמת להרבה מצוקה אישית והחמצות, ולא רק ברמה של הפרט, אלא גם ברמה של המדינה. חרדה חברתית גורמת להפסדים גדולים, כי אנשים עם יכולות וכישרונות פחות עובדים, פחות לומדים, פחות תורמים לחברה. כמו כל הפרעות החרדה, נשים סובלות יותר מחרדה חברתית, אבל באופן מעניין בכל העולם חוזר הממצא שדווקא גברים יותר פונים לטיפול. לדוגמה, במרכז שאני ניהלתי בגהה, אז באופן קבוע בקבוצות היו יותר בנים. זה לא שהעובדה הסטטיסטית השתנתה פתאום. הממצא הזה נובע ככל הנראה מסיבות חברתיות ותרבותיות. הכוונה היא לכך שלמרות שאנחנו במאה ה-21, אישה שמטפלת בילדיה בבית עדיין נחשבת נורמטיבית, ומגבר מצופה הרבה יותר להצליח בעבודה, להשתכר יותר טוב, להוביל, להיות דומיננטי. לכן כנראה גברים יותר פונים לטיפול. אם יש אישה שרוצה להצליח בעבודה ולפתח קריירה ולעשות עוד הרבה דברים, והיא גם סובלת מחרדה חברתית אז בעצם הנורמה החברתית הזו עלולה לפגוע בה, ולהפחית אצלה את המוטיבציה לטיפול. לכן אולי כדאי להעלות את המודעות לחרדה החברתית ולטיפול יותר בקרב נשים.
שאלה: לאחרונה אנחנו עדים לגל מחאות פמיניסטיות, לדוגמה, תנועות Me Too ו-Time's Up. יש הרבה עיסוק בפער בשכר בין נשים לגברים. אחד ההסברים המוצעים לפער הוא שנשים אינן דורשות שכר שווה לגברים. האם לדעתך זה נובע מאותו מקום של חרדה חברתית, אולי יש פה חרדה חברתית מוסוות?
תשובה: זו שאלה מצוינת, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדות. הנתונים האלו חוזרים על עצמם בכל העולם, לא רק בארץ. באוניברסיטאות כיום לומדות יותר נשים, ויש נשים בתפקידים בכירים, ובכל זאת כשמסתכלים מסביב רואים גברים בתפקידים בכירים, מנהלי בנקים, מנכ"לים, וכ'ו. אז אני לא יכולה להגיד שהכול זה בגלל חרדה חברתית, זה בטח לא, כנראה יש משהו מגדרי. נשים גם יולדות, אז חלק מהשנים הולכות להן על שנות הלידה, ואז הן פחות מתקדמות. אולי הן לוקחות חלק פעיל יותר בטיפול הילדים ברוב הבתים. אבל ברור שנשים שיש להן חרדה חברתית, אפילו קטנה, הן יותר יירתעו מלדרוש לעצמן זכויות, נסיעות לחו"ל שיקדמו אותן או משכורות יותר ראויות. כתוצאה מכך, הרבה פעמים נשים עם חרדה חברתית יהיו אובר קוואליפייד לתפקיד שלהן, כי הן לא יכולות להיות בוסיות או להוריד הוראות לאנשים אחרים או לבקש או לדרוש, וכן הלאה.
שאלה: דיברנו על זה שנשים פונות פחות לטיפול, ואולי יש צורך להעלות אצלן את המודעות. אבל אלו שכן פונות, באיזה גיל זה קורה? מתי אנחנו רואים מוטיבציה להתגבר על החרדה?
תשובה: אנחנו לא יודעים על הבדלים בפנייה לטיפול בין נשים וגברים מבחינת הגיל. באופן כללי אני חושבת שהיום המצב משתנה. בעבר אנשים היו מגיעים אליי עם פיסת עיתון בלויה שיושבת אצלם שנים עד שגילו אומץ להגיע לטיפול. היום אני חושבת שמגיעים יותר מהר בגלל יותר פרסומים, ובגלל המדיה ובגלל ששומעים על הנושא. אחד הדברים שמאפיינים חרדה חברתית, זו הפרעה שמתחילה בגיל מאוד צעיר. הרבה אנשים אומרים "אני מכיר את עצמי מאז ומתמיד ככזה", או "תמיד הייתי עם חרדה חברתית", וכן הלאה. כמובן שאם רוצים למנוע החמצות אז עדיף להתחיל לטפל כמה שיותר מוקדם. ולכן זה עוד סיבה ליידע אנשים שיש טיפולים רלוונטיים, שהרבה אנשים סובלים מהבעיה. עכשיו, יש עוד דבר שהוא מעניין. אני לא יודעת לתת הרבה ממצאים עליו, אבל זו שאלה מעניינת אם הורים מתייחסים באופן שונה לבן ולבת ביישנים. יש דברים שקראתי לפיהם ביישנות אצל ילדה נתפסת אצל הורים כמשהו יותר נחמד. כשאנחנו חושבים על הדת, יש ביטויים ביהדות שילדה צריכה להיות צנועה בהשוואה לילד, "כבוד בת מלך פנימה" ואמירות שכאלה. אז יכול להיות שהורים אולי, ואת זה הייתי כותבת בסימן שאלה, אולי מעודדים פחות התגברות על ביישנות אצל בנות, ויותר מוטרדים מביישנות שמופיעה אצל בנים.
שאלה: זה נושא שהוא מאוד מעניין, שאת אומרת שאין עליו הרבה ממצאים, אבל האם הוא בכלל נמצא במודעות במחקר? מתייחסים אליו?
תשובה: אני חושבת שכן, צריך לבדוק. אני לא מספיק יודעת. קראתי כמה דברים שתומכים בזה, אבל אני לא יודעת אם זה מגובה מחקרית.
שאלה: עבור נשים שמסיבות שונות לא פונות לטיפול, מסיבות כלכליות, אילוצי לו"ז, מסיבותיהן הן, איזה פעולות הן יכולות לעשות לבד מהבית כדי לנסות להתגבר על החרדה?
תשובה: קודם כל הדבר העיקרי הוא להעז ופחות לפחד מהפחד. כמו הורים לילדים שמפחדים ממים, מלמדים אותם בהדרגה להיכנס לים, מרטיבים לאט את הרגליים, את הידיים. כלומר, להעז יותר ובהדרגתיות, וככל שמעיזים ומתעמתים יותר עם החרדה, בסופו של דבר אפשר לנצח יותר שטחים. עכשיו, יש למשל את הקבוצות בגהה שטיפלתי בהן שהן בלי תשלום, לגבי אלו שאין להן אפשרות לשלם. יש גם ספרים לעזרה עצמית, בעברית ובאנגלית. כתבתי מדריך לטיפול עצמי יחד עם מיכל ניובורן, מרים לבין ואיוה גלבוע-שכטמן שנקרא "איך הביישן למד". יש תוכנות, טיפולים באינטרנט, יש הרבה אפשרויות.
שאלה: היית אומרת שסרטוני הדרכה ומוטיבציה ביוטיוב, פורומים, פוסטים שאנשים מעלים, משתפים, גם עוזרים?
תשובה: אני לא יודעת. בסופו של דבר זו הפרעת חרדה שצריך לטפל בה, כמו בהמון דברים שקשה לעשות לבד. אבל בטוח שיש אנשים שיכולים להיעזר בזה, כמו שיהיו אנשים שזה יתסכל אותם, אבל יש אנשים שיכולים להיעזר.
תודה רבה לד"ר צופי מרום.
