ריצוי: איך להפסיק לְרַצות אנשים ולהתחיל לשים גבולות

ריצוי מוגדר כאשר אנחנו מיטיבים עם האחר על חשבוננו. כאשר אנחנו שוכחים לדאוג לצרכים שלנו ותמיד שמים את הצרכים של האחר לפני שלנו. אנשים מרצים מתקשים לומר לא ולפעמים מתקשים אפילו לזהות מה הצרכים שלהם.

 

מספר דוגמאות להתנהגות מרצה:

 

״אני הנהג. בכל יום שבת – אני והחברים שלי הולכים לים. אני אוסף את כולם ואחר כך מחזיר. למה תמיד אני? איך להגיד די בלי להישמע קטנוני״

״אנחנו בזוגיות. הוא רוצה להתחתן. אני לא רוצה אבל אמרתי כן. אני לא יכולה לפגוע בו – אני לא יכולה לשאת את הכאב שלו ואת הצער של ההורים שלו וההורים שלי ולאכזב את כולם״

״לא כיף לפגוע בצד השני. פרסמתי פוסט היכרות בפייס. ולא מתאים. איך לסרב בצורה נחמדה. בסוף אני יוצא עם מישהי שלא מעניינת אותי״

״היא שואלת: יש למישהו מטען לטלפון? – כן יש לי, אבל הטלפון שלי על – 15% – אני צריך את המטען. אתם שואלים אם נתתי לה? כמובן שכן״

 

ריצוי. באנגלית זה נשמע אפילו פחות טוב – people pleaser – אף אחד לא רוצה להיות כזה. אסקופה נדרסת. סמרטוט.

 

ועדיין, יותר מידי פעמים ועם יותר מידי אנשים אתם (שוב) בדינמיקה של מערכת יחסים שבה אתם מספקים את הצרכים של הזולת ואת הצרכים שלכם איש אינו סופר (ובטח לא אתם). הדבר גורם לכם לחוש טינה ועלבון וכעס. אתם חשים שמשהו אינו הוגן ולא הדדי. אתם שואלים את עצמכם – למה? למה למרות שאתם כל כך משתדלים ואף פעם לא אומרים לא – מדוע אינכם זוכים לאותו היחס מאחרים.

זה לא דבר רע להעניק ולחשוב על האחר. הבעיה נוצרת כאשר ריצוי מתפתח להרגל אוטומטי. כאשר ההרגל לרצות פוגע באותנטיות שלנו.

ננסה להבין איך מתפתח דפוס התנהגות של ריצוי, איך נגמלים ממנו ואת מי שכחתם בניסיון שלכם להיות כל כך בסדר עם כולם.

 

סימני ההיכר של האדם המרצה ואיך להפסיק להיות טיפוס מרצה

לא יודעים איך להגיד לא – אנשים מרצים מתקשים להביע התנגדות, אי הסכמה. קונפליקטים גורמים לתחושה חזקה של מצוקה עד שהם פשוט מוותרים ואומרים כן. עם הזמן זה הופך להרגל.

אין זמן – כשאנחנו מרצים, אנחנו שוכחים לעצור רגע ולבדוק. יש לי זמן. אין לי זמן. אני יכול לעשות את זה. אני לא יכול לעשות את זה. קודם כל אומרים כן ואחר כך חושבים. מישהו אמר יס-מן? נכון! והמשימות הולכות ומתרבות עד שהן קוברות תחתיהן את המרצה. 

לאנשים מרצים לא ברור מה הם רוצים – האם אני בכלל רוצה לעשות את זה? מה זה רוצה? אנחנו מוטים לכיוון הצורך של הזולת. כל כך חפצים באישור. כל כך להוטים לשאת חן שאנחנו שוכחים את עצמנו. אנחנו לא זוכרים מי אנחנו ומה אנחנו בכלל רוצים. שואלים אותנו: מה תרצו לאכול? לאיזו מסעדה תרצו ללכת? ״לא יודעים. אם תגידו אתם אולי נדע״. 

 

 

 

בעיה בתעדוף הצרכים האישיים – הכן הופך להיות אוטומטי ואין שום תעדוף או מודעות לצרכים האישיים. למה אנחנו צריכים לתת יותר חשיבות ולמה פחות? אנחנו נושאים את העין לזולת ומשרתים את צרכיו גם אם כרגע משימה אחרת אישית חשובה יותר וזקוקה לתשומת הלב שלנו. 

מתנצלים על הכל – אנחנו מתנצלים על דברים שצריך להתנצל עליהם וגם על דברים שלא צריך להתנצל עליהם. סליחה שאני קיים – אבל לא בציניות אלא כעמדה קיומית: סליחה שאני עומד לפניך בתור (למרות שהגעתי קודם). סליחה שחם. סליחה שקר. סליחה שאתה מרגיש רע.

מתקשים לשים גבולות – אנשים מרצים מתקשים גם לשים גבולות. ותמיד יש שאת מי שיודע לנצל את זה. אפילו לא מתוך רוע לב. אתה נותן – אז אחרים לוקחים. 

מתקשים לשמוע לא. לא רק שקשה לנו להגיד לא. קשה לנו גם לקבל סירוב. המחשבה היא כזאת: לאחר שנתנו כל כך הרבה וצברנו כל כך הרבה מועקה וכעס וטינה – כל סירוב הוא טריגר – חותמת של השפלה. 

לוקחים אחריות על הרגשות של אחרים. אם מישהו אחר סובל הרי זו אשמתי – כי לא עשיתי דבר מה על מנת לסייע לו. כמרצים יהיה לנו קשה לשאת את כאבם של האחרים. 

לא מבקשים דבר עבור עצמם ולא מביעים את הרצונות שלהם. יש בהם משהו חתום ומסויג המקשה להתקרב אל אדם מרצה. המרצים הם תעלומה תמיד עם חיוך על פניהם. חיוך המסתיר את הרגשות האמיתיים שלהם. 

 

 

 

 

קונפורמיסטים – הולכים עם העדר – המרצים יאזינו לרוח הקבוצה וילכו לשם – ימלאו פקודות בלי הנד עפעף.

 

עושים את העבודה השחורה – המרצים מוצאים את עצמם בתפקיד של מי שדואג לדברים בשקט ובאופן מובן מאליו. הרבה פעמים נשים נוטות להישאב לתפקיד האימהי הזה – יותר מגברים. כמרצים אתם דואגים לעבודה השחורה שאף אחד לא רוצה לעשות. אחרי שכולם אכלו אתם אלה שיפנו את הכלים – אתם עושים את זה פעם אחת או פעמיים ואחר כך זה התפקיד שלכם ואז אתם מרגישים מנוצלים – אבל לא תגידו כלום – כי אתם יודעים – לא נעים – לא נעים להכעיס – לא רוצים שלא יאהבו אתכן. אז אתם יושבים שם לבד בחושך עם טינה וזעם וממשיכים לעשות את כל הדברים שאתם לא רוצים לעשות. אבל כולם אומרים שאתם ממש נחמדים. 

 

התוצאות של ריצוי

 

תוצאות רגשיות של ריצוי

עייפות – אנשים מרצים עייפים. לא כל כך מפליא שאנשים מרצים חווים עייפות. העבודה שהם עושים לא ממלאת אותם באנרגיה. זו עבודה של מישהו אחר. זה מה שהם עושים עד שהם יגיעו לעבודה האמיתית שלהם. 

 

מחסור בזמן – אנשים מרצם סובלים ממחסור בזמר ועומס משימות שהם מבצעים עבור אחרים והתוצאה:

 

לחץ – אנשים מרצים לחוצים – הם לחוצים – כי הם לקחו על עצמם הרבה יותר ממה שהם מסוגלים לעשות. הם אמרו כל כך הרבה כן שזה יותר מידי. ואז הם עושים עבודה גרועה – רק כדי להספיק ואז, אפילו הערכה הם לא מקבלים. 

 

כעס – אנשים מרצים כועסים. כועסים כי אף אחד לא מעריך את העבודה הקשה שלהם. כי תמיד אנשים לוקחים אותם כמובן מאליו. והם מתמלאים טינה. 

 

תחושת ניצול והשפלה  – אנשים מרצים מרגישים מנוצלים – לא מבינים למה כשהם כל כך מתאמצים – כל כך משקיעים –  אף אחד אחר לא עולה בדעתו להשיב להם באותו המטבע. 

 

אשמה – אנשים מרצים לעתים קרובות חשים אשמה. הם עלולים להרגיש אשמה על כך שלא הצליחו לעזור – על כך שאדם אחר מרגיש לא טוב. אבל הם גם עלולים לחוש אשמה על כך שלא ידעו לומר לא כשהיה צריך. 

 

אחריות יתר – אנשים מרצים נוטים לקחת אחריות על דברים שאין להם אחריות עליהם וגרוע מכך אין להם שליטה עליהם. עם עלולים להתנצל על מזג האוויר. על כך שהמזגן לא פועל למרות שהדבר לא באחריותם ועל הרגשות של אנשים אחרים.

 

מחנק רגשי – מי שאומר דברים שלא התכוון להם. עשה דברים שלא רצה. חש מבפנים תחושה של מחנק. הוא מרגיש נעול וסגור.

 

איבוד היכולת לזהות את הרצונות והצרכיים האישיים

אנשים מרצים מתקשים לזהות את הרצונות של עצמם. אנשים מרצים מאבדים קשר עם עצמם. הכל סובב סביב האחר. סביב הצרכים שלו. ואנחנו מי אנחנו – מה אנחנו צריכים? אנחנו אפילו לא חושבים על כך. אין לנו את הפנאי להרהר במי שאנחנו – וברצונות שלנו ובמי שאנחנו – הזהות שלנו מטשטשת – קשה לנו לומר מה אנחנו אוהבים, מה אנחנו רוצים ומה דעתנו  – הרגלנו את עצמנו לקשור את רצוננו לרצון של אחר. המצפן הפנימי נשבר ומתכסה אבק. כוכב הצפון נעלם ואנחנו אבודים בעולם חסר פשר.

 

קושי לפעול ולהחליט בהתאם לרצונות אישיים 

האם ההחלטות שאתם לוקחים הן על מנת לספק את הצרכים שלכם או את הצרכים של אחרים? אלו יכולות להיות החלטות קטנות – כמו לאיזה מסעדה ללכת כדי לאכול. או איזה סרט לראות. ויכולות להיות החלטות גדולות: מה בחרתם ללמוד, מסלול קריירה , עם מי התחתנתם (הוא כל רצה להתחתן איתי/אבא שלי חשב שהוא לא מתאים אז ויתרתי על האהבה שלי.)

ומצד שני לעתים אתם עלולים להימנע מהחלטות ושינויים משמעותיים בחייכם מתוך חשש לפגוע באחרים. אתם לא תתגרשו ותישארו במערכת יחסים גרועה כדי לא לפגוע בילדים. כי אתם חוששים שבן זוג לא ישרוד בלעדיכם. 

לא תממשו חלום לחיות בחו״ל כי מה יהיה עם אבא ואימא ואיך האחים יסתדרו בלעדי.

 

השפעות חברתיות ,מערכות יחסים ותקשורת בין אישית

קושי ליצור מערכות יחסים אמתיות – אף אחד לא יודע מי אתם. הפנים מחייכות אבל תמיד – אינכם מתקשרים לעולם את הכאב שלכם את הרצונות שלכם. אתם הופכים להיות לחור שחור ששום רגש לא בוקע מתוכו מלבד הבעה מלאכותית ומחויכת. כשאין אפשרות להביע כעס – כשהחיבה מזויפת ולא אמינה – כולo מחבבים אתכם אבל אין קרבה אמתית. קיר של זכוכית אטומה עומד בינכם ובין העולם. התיקשורת שלכם אינה נחווית אותנטית משום שחסר בה משהו – אינכם משתפים את הרגשות האמיתיים שלכם ואינכם דורשים דבר לעצמכם. באופן פרדוקסלי – כשאינכם דורשים דבר למעשה אתם מרחיקים מעצמכם את הזולת. אמת פסיכולוגית ידועה (למחצה) היא שאם ברצונכם לגרום למישהו לאהוב אתכם עליכם להניח לו לעשות דבר מה עבורכם. הרעיון הוא שקשה לנו שלא לחבב מישהו שהתאמצנו עבורו. אבל אתם מתוך רצון להקל מתוך אינכם מבקשים כלום והתוצאה היא שאתם לא מאפשרים לאחרים לאהוב אתכם.

 

מערכות יחסים עלולות להפוך לאינסטרומנטליות – אנשים מרצים נוטים למצוא את עצמם לבסוף במערכות יחסים המבוססות על תן וקח – הדינמיקה היא כזאת: לאחר שאנחנו מרגישים כועסים והלב מתמלא טינה וניצול – אנחנו מחליטים לעצור את כל זה – הפעם נשים גבולות – לא נאפשר לניצול הזה להימשך ואז. אז אנחנו מחליטים למדוד. אנחנו אומרים לעצמנו אף פעם לא ניתן יותר ממה שנקבל. ״יתנו – יקבלו – לא יתנו – לא יקבלו״ . שימו לב: אבל זה לא גורם לנו לומר או לבקש את מה שאנחנו צריכים – במקום, אנחנו נגררים לחשבונאות: אני אסיע את החברים לים – רק אבל רק אם קודם אחד מהם הסיע אותי. ומה קורה? אנשים מרגישים את זה – מרגישים שבודקים אותם ומערכות היחסים הופכות להיות אינסטרומטליות ומאבדות את הרגש הטבעי. 

 

נטיה למערכות יחסים רעילות ומנצלות – המרצים עלולים למצוא את עצמם במערכות יחסים רעילות ושליליות ולמשוך לעצמם בני זום ושותפים בעלי קווי אופי נרקסיסטים. המרצה הוא כפפה ליד של הנרקסיסט והמרצים נמשכים אל הנרקסיסטים כמו פרפרים לאש . המרצה משתף פעולה עם שגיונתיו של הנרקסיסט ומטפח אותן. במקרה זה יתכן שאתם לא רק ״מרגישים״ מנוצלים, אתם ״באמת מנוצלים״. נרקיסיסטים מאמינים שהם שווים יותר וראויים ליחס מיוחד – והם מחפשים אישור להנחת ההבסיס הזאת. המרצים מעניקים להם את האישור שהם מחפשים. בעוד שאחרים מתייאשים ועוזבים המרצה ישאר תקופות ארוכות עם הנרקיסיסט. חוץ מנקרסיסטים אתם עלולים למצוא את עצמכם במערכות יחסים תלותיות בהן אתם הצד ההורי והמזין – בני הזוג שלכם עלולים להיתלות בכם ואתם מתוך אחריות תישארו בקשר שאינו מספק:

 

קושי לסיים מערכות יחסים שליליות – המרצה יתקשה להתנתק ממערכות יחסים מנצלות הוא ירגיש אשמה ויתקשה לעמוד על שלו ולנתק את הקשר. המרצים עלולים להישאר במערכות יחסים לא טובות אבל לא רק במערכות יחסים לא טובות אלא גם למשל במקומות עבודה שלא תורמים להם – בכל מקום שבו זקוקים להם – המרצה יקריב את עצמו ויאחר לזהות שהמצב דורש ניתוק. 

 

הערכה חברתית שלילית – בסופו של דבר אפילו אינכם זוכרים לחיבה והערכה. אנשים מקבלים אתכם כמובן מאליו. ההשקעה שלכם אינה מבורכת – זה הרגיל – זה מה שצפוי – הרגלתם את כולם שתמיד אתם אומרים כן. כשסוף סוף אתם אומרים לא – אנשים מתרגזים. ויותר מכך, הם גם רגילים לראות בכם כאלו שאין להם מה לחדש ואין להם שום דבר מעניין או קונטרבורסלי לומר. אתם הכבשים. ומה אפשר לצפות מכבשה קונפורמיסטית? כשאתם אף פעם לא מתנגדים. אף פעם לא בהתנגשות. אתם הופכים לדהויים – אלה שקל לשכוח אותם – תפאורת רקע. 

 

למה אנחנו מרצים? איך מתפתח דפוס התנהגות של ריצוי? הסיבה לריצוי

 

ריצוי המתפתח כהרגל או דפוס למידה מבית ההורים

לפעמים ריצוי היא דרך עמוקה לחיות באופן פסיבי. על מנת למלא את הצרכים של אחרים. כי כך חונכת. כך גדלת. למדתם לדאוג לרגשות של אחרים. להיות אחראים על מה שאחר מרגיש. וכעת אינכם יודעים לנהוג אחרת. 

בחברות שמרניות האישה/ילדה לעתים קרובות מחונכת לתפקיד כזה. ילדה טובה היא ילדה שדואגת לאחר שמספקת את הצרכים שלו. 

לפעמים מדובר בהורות לא מתפקדת שבה הילד לוקח את תפקיד המבוגר האחראי – זה שדואג לרווחתו הנפשית ולפעמים הפיסית של המבוגר ואז הילד נוטל לעצמו את תפקיד המרצה – זה ששומר על תפקוד של הבית ותוך כך מסתיר את זהותו האישית. 

לפעמים מדובר בחיקוי – כאשר ההורים מלמדים את הילד שכך ראוי להתנהג – כאשר הם עצמם טיפוסים מרצים המנסים לקבל אהבה והערכה דרך ריצוי. 

לעתים קרובות ריצוי מתפתח כהרגל התנהגותי/מחשבתי בילדות המשרת את הצרכים של הילד לחיבה ואהבה. הרגל שבהמשך אינו יעיל וכבר לא משרת את צרכיו של המבוגר אך נותר כדפוס פעולה מוכר. 

 

ריצוי המתפתח כתוצאה מאמונות יסוד שגויות

לפעמים ריצוי מתפתח כתוצאה מאמונה המתפתחת בילדות שאנחנו אחראים על רווחתם הנפשית של האנשים שלצידנו. בדרך כלל זוהי אינה אמונה שנבחנה ונבדקה אלא סוג של תחושה-מחשבה שאדם פועל לאורה מבלי לבדוק אותה ובלי מודעות יתרה. אדם מרצה עלול להיות מופתע כשהוא בודק את עצמו ומגלה שהוא פועל בהנחה שכזאת – שזוהי אחריותו לדאוג לשלומם של הסובבים אותו ויותר מכך אשמתו אם אינו מצליח בכך.

 

ריצוי המתפתח כפיתרון (לא מוצלח) על מנת להימנע מכאב רגשי או על מנת לספק צרכים רגשיים

לפעמים ריצוי מתפתח כתוצאה מהימנעות. כדי למנוע כאב נפשי כלשהו. למשל דחייה. הצורך באהבה וקבלה כל כך חזק והחשש מכל דחייה גורם לאנשים לנסות לספק את הצרכים של הסובבים איתם.

אנחנו חוששים שאם נחיה על פי ערכינו – אם ניתן ביטוי במילים ובמעשים לצרכים שלנו – אם נתנגד – אם יווצר קונפליקט יסור חיננו בעיני האחרים והחשש הזה גורם לנו להתכופף בפני צרכיהם של האחרים. על מנת להימנע מחוסר שביעות רצון של האחרים אנחנו מרצים. 

לפעמים הצורך הוא בולידציה חיצונית, באהבה וחיבה ואנחנו מרצים לכפות על האחר לחבב אותנו כי עשינו דבר מה עבורו. כי אנחנו חושבים שזה יגרום לאחרים לאהוב אותנו. 

באופן דומה אנחנו יכולים להיות מעונינים בדפוס של תלות. כאשר התלות של האחר גורמת לנו לחוש ביטחון בקשר. או עוצמה. אבל האם אנחנו עושים טוב בלשמר את הנכות של האדם? בלשמור אדם בצורך במקום ללמד אותו להסתדר לבד?

 

ריצוי המתפתח באופן דינמי בתוך מערכת יחסים

ריצוי עלול להתפתח גם מתוך קרבה ואהבה. אנחנו נהנים לספק את צרכיו של אדם אהוב ויקר לנו. עד שהדבר מתקבע כדפוס ביחסים. כאשר יום אחד אנחנו לומדים שאנחנו תמיד בתפקיד הנותן ואף פעם לא המקבל. עם הזמן מתעוררות תחושות ניצול. אבל בשלב זה כבר קשה לשנות את מאזן הכוחות ודפוסי הקשר מבלי לעורר קונפליקט וכעס.

 

ריצוי ואנשים רגישים מאוד

רגישות גבוהה היא סוג אישיות המאופיין ביכולת הזדהות עמוקה ואמפתיה לזולת. רגישים באופן אינהרנטי מבקשים לרפא את הזולת והדבר עלול לגרום להם להישאב למערכות יחסים פוגעניות ודפוס פעולה מרצה. 

אנחנו מרצים כאשר אנחנו שמים את הדגש על אושרם ושביעות רצונם של על חשבוננו. על חשבון הזמן שלנו, על חשבון המשאבים שלנו. אנשים רגישים חשים את האחר – את הכאב שלו ואת השמחה שלו – נוירוני המראה מפותחים ופועלים בעוצמה ומתוך כך אדם רגיש כמעט באופן בלתי מודע מבקש את הרווחה הנפשית של חברו. בסך הכל אנחנו רוצים שלכולם טוב. שהעולם יהיה הרמוני. אבל האיזון בין הדאגה לעצמי לדאגה לזולת נמצא בסכנה. 

אני נזכר באלגוריה של הכפות הארוכות. באלגוריה זו אנשים יושבים במעגל ולכל אחד כף ארוכה. כף באורך הזרוע. עם כף כזו אינך יכול להאכיל עצמך אתה רק יכול להאכיל את האחר. אם כל אחד ידאג רק לעצמו האנשים ימותו ברעב. אבל אם נדאג לאחר כולנו נשבע. החשיבה הזו אינה זרה לאנשים רגישים ולעיתים קרובות הם רצים לממש אותה מתוך מחשבה שאם רק אדאג לאחר הוא ידאג לי. כאשר זה לא קורה. אנחנו נפגעים ותחושת העלבון בוערת. אבל עבור רוב בני האדם – הדאגה לזולת – המחשבה על הזולת אינה מיידית ואינה המחשבה הראשונית. רובינו דואגים קודם לעצמנו. הרגש של האחר אינו מפעם בתוכנו. עזרה הדדית היא לפעמים כורח ומגיעה ממקום קוגניטיבי ולא רגשי כפי שהדבר אצל הרגישים. 

 

 

הרגישים חשים בבטן שוויכוחים עושים להם רע. עבור הרגישים עימותים הם מיותרים. הרגישים הם משכיני השלום של העולם ולפעמים קשה להם לתפוס שלא כולם חווים את העולם באותה הצורה – אחרים לא מרגישים את הכאב של האחר באותה העוצמה ומתוך כך הצורך שלהם בהרמוניה בין אישית מופחת.

רגישים שואבים הנאה מכך שהסובבים אותם רגועים ושלווים – שטוב להם ורגישים מוכנים להשקיע זמן ומאמצים כדי לייצר סביבה שכזו. 

 

צורת המחשבה הרגישה היא כזאת: אם כולנו היינו מנסים להזין ולספק את הצרכים אחד של השני כולנו היינו שבעים.

 

על שום ההזדהות והאמפתיה עם הזולת, על שום החשיבה המוסרית (ויש שיגידו מוסרנית) אנשים רגישים נוטים לדפוס התנהגות מרצה ועלולים למצוא את עצמם מגנט לנרקיסיסטים ואנשים תלותיים.

 

כרגישים עלינו להיות ערים להטיה שלנו לריצוי ולשאול את עצמנו מידי פעם האם זכרנו לדאוג לעצמנו – האם זכרנו את הצרכים שלנו. האם זכרנו לומר לא – גם אם ליבנו מבקש להגיד כן.

 

איך להפסיק להיות טיפוס מרצה

כדי להפסיק להיות מרצים אנחנו צריכים להשתנות. אנחנו צריכים להיות מודעים לדרך שבה אחנו מתנהגים וחושבים ולסגל לעצמנו שורה של התנהגויות ומחשבות חדשות.

 

קחו אחריות על עצמכם

אם אתם מרצים. יתכן שאתם כועסים. אתם מרגישים מושפלים ומאשימים את העולם על כך שמנצלים אתכם. קחו אחריות! זה אתם שגורמים לאחרים להתייחס אליכם כמו סמרטוט. זה אתם שמתנדבים לעשות דברים שאינכם רוצים לעשות. זה אתם שכדי לקבל אהבה והערכה מפחיתים בערככם. מוכרים את הזמן והאנרגיה שלכם בזול. ואתם אלו שיכולים לשנות את כל זה.

 

אל תקחו אחריות על אחרים

לפעמים אנחנו כל כך טובים בלקרוא אנשים אחרים שאנחנו רגילים לספק את הצרכים שלהם לפני שהם מודעים לכך. זכרו. זה לא התפקיד שלכם. אם אדם לא מודע ולא יודע לבטא את הצרכים שלו. זה לא התפקיד שלכם לדאוג לו. לפחות לא כל הזמן.

פתחו מודעות לכך שמנגנון האחריות המוגזמת שלכם בפעולה. עצם המודעות יכולה לסייע לכם להפסיק לפעול בהתאם.

למדו להכיל רגשות לא נעימים הקשורים לעובדה שלאחרים יכול להיות קשה ושזו אינה האחריות שלכם. היזהרו מלקחת על עצמכם את האשמה או האחריות על מה שאחרים מרגישים.

 

שמרו על הכוס שלכם מלאה

בחיים אנחנו רוצים להגיע לאיזון למצב בו הכוס שלנו אינה ריקה כך שאנחנו לא מרוקנים ועדיין מסוגל לתת משלנו לאחרים. השאלה היא איך אנחנו שומרים על הכוס שלנו מלאה ומאפשרים לאחרים למלא את שלהם

אינכם רוצים להגיע למצב שבו אתם מיובשים וחסרי כוחות. זכרו לחשוב קודם על עצמכם כדי שישאר לכם כוח לתת לאחרים. כשהמטוס מתרסק – חיגרו קודם את חגורת הבטיחות שלכם והניחו את מסכת החמצן על הפנים שלכם – אחר כך התפנו לדאוג לקרוביכם. 

הפנימו את צורת החשיבה הזאת – עלי לדאוג לעצמי קודם לפני שאוכל לדאוג לאחרים. אני צריך לפנות לעצמי זמן – על מנת לשמור מספיק אנרגיה עבור עצמי וגם עבור אחרים.

 

רגע לפני

לפני שאתם אומרים כן. לפני שאתם מתנדבים לעשות משהו…

 

בדקו למה אתם עושים את זה

האם זה חשש מקונפליקט. פחד שלא יאהבו אתכם? תחושת אשמה? כל הדברים האלה הם סימנים שאתם בדינמיקה של ריצוי. אם זה מתוך חיבה, רצון לעזור ואכפתיות – הכל טוב – לא איבדתם דבר – המשיכו בדרככם 

האם אתם מצפים להחזר? האם הנתינה שלכם היא מכל הלב. כשאתם נותנים תנו מכל הלב. ובדקו עם עצמכם שלא תתאכזבו אם לא תקבלו בחזרה את אותו הדבר שאתם נותנים. זכרו שאנשים מרצים לאט לאט נסחפים למערכות יחסים של תן וקח מתוך תחושת מרירות וכעס.

 

האם אתם חוששים שתרגישו מנוצלים?

אם אתם עושים משהו וחוששים מניצול – אתם בדינמיקה של ריצוי. בדקו שהדברים שאתם עושים הם מתוך שלמות פנימית.

אם אתם עוזרים למישהו בעבודה – כי צריך לעשות את זה למרות שזה משעמם – עשו זאת מתוך אמונה פנימית שיש בכך צורך. אם אתם חוששים שתרגישו מנוצלים זהו תמרור אזהרה

 

לנשום. 

התייעצו עם המצפן הפנימי שלכם. בדקו האני הפנימי שלכם אומר. נסו לשאול את עצמכם מה הדבר הנכון לעשות? הרבה פעמים התשובה נמצאת שם – נסו לפעול על פי המצפן הפנימי שלכם

אל תגידו כן באופן אוטומטי. האם הדבר הזה שאתם עומדים לעשות יעשה לכם טוב? האם הא נכון לכם? או שאמרתם כן באופן אוטומטי?

 

מספר שאלות של מודעות עצמית לגבי התפתחות דפוס הריצוי והאם הוא מועיל לכם

 

האם למדתם להתנהג כך מתוך חיקוי של הורים? עבור ההורים? לפעמים ההורים הם אנשים מרצים בעצמם ואדם לומד להתנהל כך בחיים. אולי הוטמעה הכם המחשבה שאם לא תרצו לא יאהבו אתכם – לא ירצו בכם – האם אתם מאמינים בכך האם זה נכון?

לפעמים הורים מעבירים את המסר – אתם ילדים טובים אם אתם עושים מה שרוצים מכם – ואנחנו לומדים לציית. בחברות שמרניות – נשים מוצאות את עצמן לא פעם בתפקיד הזה ולומדות אותו – לא לחשוב על עצמן לעולם ועל הצרכים שלהן. האם אתם עדיין שם. ילדים טובים מתוך הרגל?

עד כמה אתם מאמינים שאתם ראויים לאהבה? האם אתם מאמינים שתקבלו אהבה אם לא תרצו? אם לא תצייתו? אם תרשו לעצכם להות אתם עצמכם?

מה תוכלו לעשות כדי לפעול באופן אותנטי. מה יקרה אם תפעלו באופן אותנטי?

איך הנטייה שלכם לרצות משפיעה על מה שאתם מרגישים וחשים. האם הריצוי גורם לכם לחוש לחץ? אשמה? עצב? כעס? האם באמת אתם רוצים להמשיך בדפוס זה? האם הוא מועיל לכם?

 

שלוש שאלות שתרצו לשאול את עצמכם לפני הכרעות משמעותיות בחיים

 

ריצוי לפעמים מתבטא לא רק בהחלטות יומיומיות אלא גם בהחלטות משנות חיים: האדם שבחרתם להתחתן איתו. הכרעות בקריירה. קניית דירה וכדומה. אנשים מרצים לעתים לוקחים החלטות גדולות ומשמעותיות בחיים. או נגררים לתוך החלטות משמעותיות מבלי  לבדוק את הרצון שלהם

 

האם זה באמת עוזר לכם לקבל כבוד אהבה מאחרים?

בדקו האם זה אתם עושים משהו עבור מישהו אחר באמת יעזור לכם לרכוש את אהבתו את כבודו. האם זו הסיבה שהחלטתם לעשות את מה שאתם עושים. האם החלטתם ללמוד רפואה כדי שאבא יהיה גאה בכם או מתוך רצון חופשי? האם אבא יהיה גאה בכם? האם אבא יאהב אתכם יותר כאשר אינכם פועלים בהתאם לצו מצפונכם

 

מה נכון לעשות? הקשיבו ללבכם

בסיטואציה מסוימת עצרו לרגע והתייעצו עם עצמכם – בדקו האם זה מה שנכון לעשות? מה האני האמיתי שלכם אומר לכם לעשות? אם לא הייתם מופעלים על ידי רצון לקבל אהבה והערכה – האם הייתם עושים את זה?

האם אתם באמת רוצים להתחתן? האם אתם באמת רוצים להתחתן איתה? האם זה רק הזמן שעבר והמחויבות שעכשיו לא מאפשרת לכם לנהוג בהתאם לצו מצפונכם

 

מי אתם רוצים להיות?

האם אתם פועלים בהתאם לערכים הפנימיים שלכם או בשירותו של רצון אחר?

קיבלתם הצעה לעבודה משתלמת בחברה גדולה. כולם מסביב מתפעלים. בכסף המעמד הכבוד. אבל בחברה הגדולה תהיה בורג במערכת. תאבדו את חופש הפעולה שלכם. היצירתיות שכל כך חשובה לכם תיפגם. כשאתם חושבים על זה – הסיבה שאתם בכלל שוקלים לקבל את ההצעה – זה מה שכולם יחשבו – בפנים בלב אתם לא מתלהבים והלב שלכם מתייבש. האפ הפעולה שאתם עומדים לעשות מתאימה למה שאתם מאמינים ורוצים בו או שאתם נגררים למשהו כי זה מה שבת הזוג חושבת? כי זה מה שהחברים שלכם חושבים?

 

זהו את הצרכים שלכם במערכות יחסים בחייכם ונסו לפעול על מנת לממש אותם

 

כאשר אתם מרצים – רוב הפעילות והמחשבות שלכם מכוונים על מנת לספק את הצרכים של האחרים. של בן הזוג. של הילדים. של החברים. חברים לעבודה. מכרים.

אנחנו כאן כדי להזכיר לכם את הצרכים שלכם. רק לרגע עצרו לשניה ונסו לשאול את עצמכם גם אם אתם עמוסים. מה הצרכים שלכם. מה אתם רוצים. הכינו רשימה. אתם יודעים מה חסר לכם. אתם יודעים מה מוזנח. אתם יודעים מה חשוב.

אבל אל תישארו עם הרשימה במגירה. נסו לפעול על מנת לממש אותה.

לדוגמה: אם עד עכשיו הייתם נפגשים עם חבר בשעה שלא נוחה לכם – נסו לשנות את הזמן לזמן שיתאים לכם יותר

 

למדו איך לומר לא

מי שהתרגל להגיד כן לפעמים מוצא שקשה לו להגיד לא ושזה מעורר בו רגשות של אשמה וחוסר נוחות. זכרו שאתם אומרים לא על מנת להגן על עצמכם ולשמור על רמות האנרגיה שלכם על מנת שתוכלו להמשיך לתפקד

תוכלו לומר משהו כמו: ״אני רוצה לעזור לך אבל אני כרגע לא יכול״

לפני שאתם אומרים כן באופן אוטומטי ולוקחים משהו שישאב מכם זמן ואנרגיה – קחו נשימה. אל תתחייבו – בדקו עם עצמכם האם יש לכם זמן לכך?

 

למדו לקבל לא

אנשים מרצים מצפים מאחרים שיתנהגו כמוהם ונעלבים ונפגעים כאשר הם שומעים לא מאחרים. כמו שאינכם צריכים לחוש אשמה כשאתם אומרים לא לאחרים. זכרו שזה בסדר כשאחרים שומרים על גבולותיהם ואומרים לכם לא

 

התרגלו לבקש

אם אתם מרצים אינכם נוטים לבקש דבר למען עצמכם. 

בדקו עם עצמכם מה יעזור לכם. מה יעשה את החיים שלכם קלים יותר ונסו לבקש את זה. 

נוס להתבונן בעצמכם כמו שאתם מתבוננים באחרים: 

היו ערים לצרכים שלכם והתרגלו לסמן אותם.

זה יכול להתחיל מדברים קטנים: אולי אפשר לכבות את המזגן – כי קר לכם. ולהמשיך לצרכים גדולים יותר: את רוצה עוד ילד.

בדקו את עצמכם – בחייכם – מה אתם רוצים ואינכם מבקשים?

כן זה מפחיד. כן. זה יכול לעורר קונפליקט. יש מחירים שתצטרכו לשלם כדי להיות אדם אותנטי

 

הפסיקו לומר אני מצטער

המרצים לוקחים אחריות על כל דבר. הם לוקחים אחריות על כל רגש שלילי שמתעורר. שימו לב שאינכם ״מצטערים״ על דברים שאינכם בתחום אחריותכם ושלא אתם גרמתם להם.

 

התרגלו לומר את מה שאתם חושבים

נסו לפעול בהתאם לאני האותנטי שלך. ולהחצין אותו. אמרו את הדברים שאתם חושבים.

כשאנחנו מרצים. אנחנו מנסים לומר לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע ושומרים לעצמנו כל דבר שעלול לעורר קונפליקט. התנהגות שכזו לאורך זמן אינה גורמת לאנשים לאהוב אותנו וודאי שאינה גורמת לאנשים להעריך אותנו. אנחנו נתפסים כקונפורמיסטים וחסרי דיעה.

האם אתם נותנים ביטוי למחשבות שלכם? האם שמתם לב שאתם מפנימים התנגדויות? הרשו לעצמכם לשחרר משהו מהמחשבות שלכם

 

הזהרו מלהציף את עצמכם ביותר מידי משימות

שימו לב שהחיים שלכם אינם מתמלאים ועולים על גדותיהם בסיפוק צרכיהם של אחרים באופן שלא מותיר לכם מקום להנאה

 

זמן לעצמי

מה גורם לכם הנאה? מה עושה לכם טוב? כמה זמן לא עשיתם את זה.

הכינו רשימה של דברים שתוכלו לעשות למען עצמכם.

הקצו זמן ביום ובשבוע שמוקדש רק לעצמכם

 נסו לנהוג בעצמכם באותו האופן שהייתם נוהגים באנשים שאתם מנסים לרצות. נסו לרצות את עצמכם

 

נהלו יומן ריצוי

על מנת להגדיל את המודעות שלכם להרגל של ריצוי תוכלו לנהל יומן  ובו תרשמו: מתי אתם מוצאים את עצמכם נותנים יותר מידי לאחרים ולא לעצמכם? מתי מצאתם את עצמכם מתפשרים על האמת הפנימית שלכם למען אחרים? מאיזה סוגים של עימותים אתם נמנעים ומדוע? 

ההתנהגות של ריצוי היא אוטומטית ברובה. ניהול יומן מאפשר לנו להציף למודעות מתי אנחנו מתנהגים באופן מרצה ולאורך זמן להעלות למודעות בזמן אמת את השאלות החשובות שימנעו מאיתנו לנהוג באופן מרצה

 

מילות פרידה וסיכום

הצורך שלנו באהבה והערכה גורם לנו לרצות. אנחנו מאמינים שכך נוכל לזכות באהבתם והערכתם של האחרים. 

אבל הריצוי גורם לנו לחוש מבוזים מושפלים משומשים וכועסים. אנחנו לא מבינים למה אם אנחנו כל כך נחמדים אנחנו לא מקבלים חזרה את אותו הדבר. בסופו של דבר אנחנו חושבים: כולם אנוכיים. אין מקום לאנשים נחמדים. העולם מקום רע. 

הריצוי מקשה עלינו לפתח ערך עצמי – מהטעם הפשוט שלעולם לא נוכל לרצות את כולם – כי לאנשים שונים ערכים שונים וצרכים שונים. כאשר אנחנו מרצים הערך העצמי שלנו שביר ורך משום שהוא חסר מרכז כובד פנימי. 

ריצוי אינו דפוס פעולה או מחשבה יעיל במיוחד כדי להשיג אהבה או הערכה.

המפתח המרכזי לשינוי הוא להקשיב פנימה – אל המרכז – אל האני הפנימי ולהתחיל לרצות אותו ואת הצרכים שלו – לנוע בעולם מתוך הרמוניה בין המעשים שלנו בעולם החיצוני לבין האמת הפנימית האישית. להשתחרר מההרגל הבלתי אפשרי והניסיון לקבל אהבה והערכה ממקורות חיצוניים דרך ריצוי. 

 

כאשר אתם אומרים כן לאחרים ודאו שאינכם אומרים לא לעצמכם