מטרת המודל להוות כלי לעזרה עם רגש מציף או קשה. את המודל פיתחה טארה בראך (Tara Brach) פסיכולוגית אמריקאית ומורה לדהרמה ומיינדפולנס.
כאנשים עם רגישות גבוהה אתם בטח מכירים את התחושה בסוף היום שהלב דופק, יש קושי להירדם, הגוף מרגיש לא נינוח, לא רגוע וקשה לשים את האצבע למה בדיוק אני מרגיש ככה.
מודל RAIN יכול לעזור לכם לעצור לרגע, להתבונן ולהבין את עצמכם טוב יותר ובנוסף לעזור להביא את הגוף למצב של רגיעה.
אנשים עם רגישות גבוהה חווים ומעבדים רגשות בצורה עמוקה, לעיתים עומס רגשי של רגשות כגון כעס, פחד, יכולים לגרום להצפה. בנוסף, בקרב אנשים עם רגישות גבוהה גם רגשות חיוביים יכולים להוביל להצפה רגשית ובסופו של דבר להיחוות כעוררות יתר בגוף. לכן אמליץ להשתמש במודל גם כתגובה להצפה רגשית הנובעת מרגשות חיוביים כגון, שמחה, אהבה, התרגשות וכו'.
בתור התחלה אני ממליצה להשתמש במודל ברגע ניטרלי או ברגע של הצפה בינונית על מנת להתאמן על המודל ולא לפגוש אותו בפעם הראשונה עם גירוי מציף מידי. אני מזמינה אתכם לקרוא על ארבעת השלבים ולאחר מכן לתרגל באמצעות הנחייה מוקלטת המצורפת כאן בתחתית העמוד.
RAIN זה ראשי תיבות של:
Recognize
Acceptance
Investigate
Nurture
1. לזהות – לזהות שאני במצב רגשי מציף או קשה, לדוגמא אני רועדת, דופק לי הלב, כואבת לי הבטן. המטרה בשלב זה היא לזהות את החוויה ולתת לה שם. לא בטוח שנדע לתת את השם המדוייק אבל עצם שאילת השאלה היא כבר משמעותית – איזה רגש נוכח עכשיו? מספיק רק להפנות את המבט פנימה ולשאול את השאלה. אולי לא נדע את שם הרגש אבל נוכל להגיד יש פה כיווץ, יש פה מתח.
2. לקבל – התנועה האוטומטית שלנו הרבה פעמים ביום היא הרצון להדחיק, להעלים את הרגש, לשפוט את עצמנו או להיות במאבק מול מה שאנחנו מרגישים וכך למעשה אנחנו ממשיכים את מעגל המתח. בשלב הקבלה אנחנו מזמינים את עצמנו למוכנות לפגוש את הרגש, להבין שרגש הוא כמו גל, בא וחולף. להגיד לעצמי ״ככה זה עכשיו״, ״יש בתוכי את התחושה הזו״, ללמד את עצמי להיות לרגע מיכל לתחושה, לא להתנגד לה. אנחנו רוצים ללמוד להביא קבלה לחוויה הרגשית כמו שהיא. זה לא קבלה פאסיבית או קורבנית. פשוט להגיד ״זה מה שקורה כרגע״ ולהביט בזה.
3. לחקור – להתחיל להבין את התחושה, מתי היא התחילה? איזה אמונות יש מאחוריה? להתבונן בתחושה בעיניים של מדען סקרן, כמו ילד המקבל משחק חדש בפעם הראשונה. להתיידד עם התחושה ולהיות במצב של חקירה חוויתית. פחות ממקום של ״למה אני מרגיש ככה״ ויותר לחקור ״איך זה מרגיש״. איך מרגישות החוויות שלנו בגוף? איך מרגיש הכעס שלנו עכשיו? איך מרגישה השמחה? מה זה התחושות שיש לי בגוף? מה הקצב של המחשבות? אפשר להביא מטאפורות לתחושה, אולי השמחה היא ״קפיצית״, החרדה היא כמו ״סכינים בראש״, וכעס כמו ״פטיש רועם״.
4. להזין – לשאול את עצמי ״מה אני צריך או צריכה עכשיו שיכול להיטיב איתי?״ רצוי למצוא משהו שנמצא בהישג ידי ובשליטתי. לדוגמא להגיד לעצמי משפט כמו "אני בסדר כמו שאני". זה בסדר גם אם אנחנו לא יודעים, עצם השאלה נותנת מקום, מכוונת אותנו לסוג אחר של הסתכלות. לפעמים אם אנחנו כל כך רגילים לרצות להמנע מהרגש ואנחנו רק רוצים שייעלם. זו הזדמנות לתרגל הסתכלות מעט שונה, שפה פנימית שונה וחדשה. בעצם במקום לבקש להפסיק את הרגש אנחנו מפנים פנימה שאלה מה יעזור לנו להתמודד? לשהות? להכיל? מה אנחנו צריכים וזקוקים לו עכשיו מעצמנו?
ניתן להשתמש בתרגול בעל פה דרך ראשי התיבות שיזכירו לנו. בנוסף, ניתן להיעזר בתרגול מונחה* כשאתם מרגישים צורך. כאמור, בתור התחלה אני ממליצה להשתמש במודל ברגע ניטרלי או ברגע של הצפה בינונית על מנת להתאמן על המודל ולא לפגוש אותו בפעם הראשונה עם גירוי מציף מידי.
* תרגול מונחה:
כותבת המאמר: נועם באומגרטן, עובדת סוציאלית בעלת תואר שני (MAׂׂׂׂ) מטפלת רגשית בחרדה ורגישות גבוהה. ניתן לפנות ישירות לנועם דרך עמוד טיפול פרטני לאנשים רגישים מאוד.
