תרגום מאמר מאת סוזן קיין – פורסם לראשונה בניו יורק טיימס, 25 ביוני 2011, תחת הכותרת shyness: Evolutionary tactic
אשה יפה משפילה עיניה ומציצה בביישנות מתחת לכובעה. בעידן אחר, מבטה היה יכול להתפרש כמסתורי ומצודד. אך זוהי שנת 2003 והתמונה לקוחה מתוך פרסומת לזולופט (מוכרת כלוסטרל בישראל) – תרופה ממשפחת ה SSRI המשמשת לטיפול בחרדה חברתית. "האם היא סתם ביישנית או האם היא סובלת מחרדה חברתית?" שואלת הפרסומת. אליבא הפרסומת האישה בתמונה אינה מסתורית ולא שובת לב. היא חולה.
אך האם כך הדבר?
האם באמת אשה נאה זו סובלת מחרדה חברתית? ישנם אנשים החשים פחד כה קשה מפני דחייה וביקורת עד שימנעו מראיונות עבודה, דייטים או אפילו מלאכול במסעדה. למרות הסיכון של תופעות לוואי, כמו בחילה, עוויתות, ואובדן דחף מיני, תרופות כמו זולופט יכולות לשנות את חייהם של אנשים שכאלו.
יחד עם זאת, אם נתעלם מהרמיזות העולות מתוך הטקסט המצורף לפרסומת , ייתכן שהאשה הצעירה היא "רק ביישנית", או מופנמת – תכונות שאינן זוכות לאהדה בחברה המודרנית. אחת הצורות בהן מתגלה עיוות זה היא עידודם של אנשים בריאים לחלוטין, אך ביישנים, לראות בעצמם חולים.
החשיבה הזו פוגעת הכולנו, כיוון שביישנות ומופנמות – או אם נדייק – הטמפרנט הרגיש שמתוכו הן צומחות – הן לא רק תכונות נורמליות אלא גם תכונות בעלות ערך החשובות להישרדות המין האנושי.
תיאורטית, ניתן להבחין בקלות בין ביישנות להפרעת חרדה חברתית. אך במציאות מפריד ביניהן קו מטושטש. דמיינו שהאשה בפרסומת מחזיקה בעבודה מעניינת, נישואים יציבים, ומעגל קטן של חברים טובים – חיים ראויים על פי כל קנה מידה סביר. אך מעבר לכך, בנוסף, נספר לכם שהיא אינה מקודמת בעבודתה משום שהיא יותר מידי לחוצה מכדי לנהל ישיבות. לעיתים קרובות היא מבקרת את עצמה על כך שהיא ביישנית מכדי לומר את דעתה.
מה דעתכם כעת? האם היא חולה או שהיא פשוט זקוקה לאימון בדיבור בפני קהל?
לפני שנת 1980, שאלה שכזו היתה נשמעת משונה. הפרעת חרדה חברתית לא התקיימה רשמית עד שהוכרה בשנה זו על ידי ה DSM-III – התנ"ך של הפסיכיאטרים להפרעות נפשיות – בשם פוביה חברתית. ההפרעה לא היתה ידועה בצורה נרחבת עד שנות ה 90, כשחברות התרופות קיבלו את רשות ה-FDA לטפל בחרדה חברתית באמצעות תרופות ממשפחת ה SSRI. החברות השקיעו מיליוני דולרים בפרסומה של ההפרעה. הגרסה הנוכחית של ה-DSM, הגרסה הרביעית כבר מכירה בכך שפחד קהל וביישנות בסיטואציות חברתיות הן תופעות שכיחות שלא בהכרח מצביעות על תחלואה. על פי המדריך, ניתן לאבחן חרדה חברתית, רק כאשר מזוהה פגיעה משמעותית ביכולת לעבוד, או אם האדם חש סבל רב כתוצאה מביישנותו. על פי קריטריונים אלו, התשובה לשאלה שהצגנו קודם היא ברורה: כן, האשה שלנו חולה.
ה DSM משקף בבירור נטיות תרבותיות. בעבר זוהתה הומוסקסואליות כמחלה גם כן. למרות שאין בכוונת כותבי ה- DSM להגדיר ביישנות כפתולוגיה, הם מסתכנים בכך שזה בדיוק מה שהם עושים, ופעמיים בעבר כבר כמעט שזיהו מופנמות כפתולוגיה. (ביישנות ומופנמות אינן אותו הדבר, ביישנים חוששים מביקורת, מופנמים מעדיפים שקט וסביבה עם גירויים מעטים)
ביישנות ומופנמות שתיהן תכונות שאינן מוערכות כראוי בעולם המקדש מוחצנות. כחברה אנחנו מעדיפים פעולה על מחשבה. לקיחת סיכונים על פני האזנה, ודאות על ספק. מחקרים מראים שאנחנו מדרגים חדי לשון כבעלי יכולת גבוהה יותר.
ביישנים ומופנמים תמיד היו חלק מהמין האנושי, ולעיתים קרובות גם בתפקידים של הנהגה. אנחנו יכולים למצוא אותם בתנ"ך ("מי אני שאלך לפרעה" שואל משה שמתואר כעניו מכל אדם), בהיסטוריה הקרובה נמצא אותם בדמויות כמו צ'רלס דרווין, מרסל פרוסט ואלברט איינשטיין, ולאחרונה התפרסמו לארי פייג מגוגל והסופרת ג. ק. רולינג.
העיתונאית וויניפרד גלאגר אמרה: "גדולתו של המזג שעוצר כדי להרהר ולא ממהר היא בהשגיו האינטלקטואלים והאמנותיים.
ניתן גם למצוא מופנמים בממלכת החיות, כ-15 עד-20 אחוז מהמינים ניתנים לסיווג ככאלו שפוקחים עין, טיפוסים שמתחממים לאט ונצמדים לשוליים, בשפת הביולוגים אלו נקראים "סיטר"-ים (sitters). שאר האוכלוסיה כ-80 האחוז נקראים "רובר"-ים (rovers) הם אלו שמתקדמים קדימה מבלי להקדיש תשומת לב רבה לסכנות האורבות להם. ל"סיטר"-ים ול"רובר"-ים טכניקות הישרדות שונות, אלו מסתכלים לפני שהם קופצים ואלו פשוט קופצים. לכל אסטרטגיה יתרונות משלה.
בניסוי שערך הביולוג דייויד סלון ווילסון, מלכודות מתכת הוטמנו באגם. חלק מהדגים ("רובר"-ים) לא יכלו שלא לבדוק את המלכודות ומיד נתפסו, אבל הדגים האחרים ("סיטר"-ים) נמנעו מלהיכנס למלכודות ולא נתפסו. אם המלכודות שהטמין וילסון היו מהוות סכנה אמיתית, רק ה"סיטר"-ים היו שורדים. אבל אם היו מטפלים ב"סיטר"-ים בזולופט, וה"סיטר"-ים היו הופכים לנועזים כמו ה"רובר"-ים, כל משפחת הדגים היתה נכחדת. ה"חרדה" הצילה את הדגים.
בהמשך לכד פרופסור וילסון את כל הדגים באמצעות רשת והכניס אותם לאקוואריום במעבדה, ה"רובר"-ים הסתגלו במהירות לסביבה החדשה והתחילו לאכול חמישה ימים לפני אחיהם ה"סיטר"-ים. במצב זה, ה"רובר"-ים היו השורדים הפוטנציאליים. "אין תכונה אחת עדיפה", מסכם פרופסור וילסון, "קיימת שונות של תכונות המתוחזקת באמצעות סלקציה טבעית.
באופן דומה, אצל בני אדם, כ-15 עד-20 אחוז מהאנשים נולדים עם טמפרמנט של "סיטר"-ים, שמייעד אותם להיות ביישנים ומופנמים. (השכיחות של מופנמות וביישנות היא גבוהה יותר – על פי פרופסור ג'ונתן צ'יק – כ 40 אחוז מהאוכלוסייה מוגדרים כביישנים ו 50 אחוז כמופנמים. גם ההפך נכון, חלק מאלו שנולדים כ"סיטר"-ים לא יהיו ביישנים או מופנמים בבגרותם.
מרגע שנעשים מודעים ל"סיטר"ים ול"רובר"ים ניתן לזהות אותם בכל מקום, במיוחד אצל ילדים רכים בשנים.
סקרנים וחקרניים, ה"רובר"-ים טורפים את החיים, מתידדים בקלות, ולוקחים על עצמם סיכונים ללא הרף. על פי דניאל נטל מאוניברסיטת ניוקסל, פסיכולוג אבולוציוני, למוחצנים סיכויים גבוהים יותר להתאשפז בבית חולים כתוצאה מפציעה, לנהל רומנים – גברים, ולהחליף בני זוג רבים (נשים). על פי אחד המחקרים מוחצנים מועדים יותר להיקלע לתאונות דרכים.
בניגוד לכך ילדים "סיטר"-ים הם זהירים ופקחים ונוהגים ללמוד על ידי צפייה במקום על ידי התנסות. הם מבחינים בדברים מפחידים יותר מאשר ילדים אחרים, אך גם מבחינים ביותר דברים באופן כללי. במחקרים שנערכו על ידי הפסיכולוגים ג'רום קאגאן ואלן זיגלמן כבר בשנות ה-60 נמצא שילדים זהירים ומתבודדים היו פחות אימפולסיבים ויותר שקולים: במשחקי זיכרון נמצא שהם משתמשים ביותר תנועות עיניים על מנת להגיע להחלטה. מחקרים מהעת האחרונה שנערכו על ידי קבוצת מדענים מאוניברסיטת סטוני ברוק ועשו שימוש בטכנולוגיות חדישות כמו MRI, חזרו על הניסויים של קאגאן ואוששו אותם: מבוגרים שסווגו כ-"סיטר"-ים התבוננו לאורך תקופות ארוכות יותר של זמן בזוגות של תמונות דומות ונמצאה פעילות מוחית רבה יותר באיזורים המקשרים בין תמונות ואיזורים אחרים של המוח המשמשים לאגירת מידע.
מרגע שילדים "סיטר"-ים מגיעים לגיל בית הספר, תכונותיהם הייחודיות באות לידי ביטוי. מופנמים נוטים לעבד מידע באופן יסודי, להתמיד במשימה, ולעבוד בצורה מדויקת. למרות שה IQ שלהם אינו גבוה מזה של המוחצנים, במחקר שנערך על ידי הפסיכולוגים אריק רולפוס ופיליפ אקרמן, נמצא שהידיעות של מופנמים רחבות יותר מאלו של המוחצנים, החוקרים העריכו שהסיבה לכך היא שהזמן שמשקיעים בחיברות בא על חשבון הזמן שמשקיעים בלמידה.
הפסיכולוג גרגורי פייסט מצא שמרבית האנשים היצירתיים הם מופנמים, שחשים בנוח בעבודה הדורשת סביבה מבודדת, בה הם יכולים למקד את תשומת ליבם פנימה. סטיב ווזניאק, המהנדס שייסד את אפל יחד עם סטיב ג'ובס הוא דוגמה מייצגת: סטיב מתאר את יצירתו כתרגיל בהתבודדות. "מרבית הממציאים ומהנדסים שאני מכיר הם כמוני", כותב ווזניאק בספרו, "הם ביישנים וחיים במחשבתם, הם כמעט כמו אמנים. למעשה הטובים שבהם הם אמנים. ואמנים נמצאים במיטבם כשהם לבד. לא בועדה. לא בצוות."
אופיים של ה-"סיטר"-ים צופן בחובו יתרונות נוספים. נדמה שלחרדה תפקיד חברתי חשוב, לדוגמה: החרדה משחקת תפקיד מרכזי בהתפתחות התודעה של ילדים. כאשר נוזפים בילדים על התנהגות חצופה, הם חווים חרדה וכיוון שהחרדה אינה נעימה להם, הם מפתחים התנהגויות חברתיות חיוביות. תהליך החברות של ילדים ביישנים הוא קל יותר. ילדים ביישנים ישקרו פחות ויצייתו יותר לחוקים כבר בגיל 6 יחסית לחבריהם, וגם כשאינם חושבים שיתפסו. בגיל 7 הוריהם כבר יתארו אותם כאלו שמגלים תכונות מוסריות גבוהות כגון אמפתיה.
כשחלקתי אינפורמציה זו עם אמה של ילדה ביישנית, תגובת האם הייתה מעורבת: "כל זה נחמד מאוד", היא אמרה, "אך כיצד זה יעזור לילדה בעולם האמיתי?". אך רגישות, כשאינה מוגזמת, וכשהיא מוזנת כראוי, יכולה להוות זרז לאמפתיה ומנהיגות. אלינור רוזוולט, לדוגמה, היתה מנהיגה אמיצת לב, שהייתה גם בסבירות גבוהה ביישנית. ביישנית עד כאב ורצינית כילדה, בבגרותה הפכה לאשה שאינה יכולה להתעלם נוכח סבלם של אחרים – ושדחקה בבעלה לעשות כמוה.
יתרון נוסף של "סיטר"-ים כמנהיגים, הוא נכונותם להקשיב וליישם רעיונות של אחרים. במחקר שערך פרופסור אדם גרנט נמצא שמופנמים עולים על מוחצנים ביכולתם להנהיג צוות של עובדים יוזמים – סוג העובדים שמגלים יוזמה ויכולים לחשוב על דרכים טובות יותר לביצוע משימה. פרופסור גרנט מציין שמדריכי עזרה עצמית רבים מבקשים ממנהיגים מופנמים לשפר את יכולות התקשורת שלהם ולחייך יותר. אך למעשה, מי שצריך להשתנות הם המוחצנים – עליהם לדבר פחות ולהקשיב יותר.
כיצד היה נראה העולם אם כל הביישנים היו בוחרים להשתמש בתרופות? לא רחוק היום שבו יהיו לנו תרופות ל"ריפוי" ביישנות שיהפכו מופנמים למוחצנים ללא תופעות הלוואי והחסרונות של התרופות בנות זמנינו. (לאחרונה פורסם מחקר שעל פיו תרופות ממשפחת ה SSRI לא רק מקלות על התסמינים של חרדה חברתית אלא גם משרות התנהגות מוחצנת) יום יבוא, ויתכן שכבר בא, ואנשים יחושו בנוח לשנות את נפשם באותה הקלות שהם משנים את צבע שיערם. אם נמשיך להתבלבל בין ביישנות למחלה, אנו עלולים למצוא את עצמינו בעולם של "רובר"-ים בלבד. עולם של יאנג ללא יין.
אני כ"סיטר" בעצמי, הנהנית מחיים פרודוקטיביים, ועובדת כדוברת מקצועית אך עדיין חווה מפעם לפעם רגעים של פיק בירכיים, יכולה להבין מדוע רופאים רושמים תרופות ומעודדים טיפולים כמו תרפיה קוגניטיבית התנהגותית.
אך גם טיפולים לא רפואיים מדגישים את השלילי באנשים שמשתמשים בהם. הם לא מתרכזים בחיובי. יתכן שעלינו לחשוב מחדש על גישתינו לחרדה חברתית: לטפל בכאב, אך לכבד את הטמפרמנט שבבסיסו. האקט של טיפול בביישנות כמחלה מטשטש את הערך שבטמפרמנט. כשעוזרים לאנשים להיפטר מחוסר נוחות חברתית אין צורך להטיל בספק את טבעם הבסיסי, אלא להפציר בהם לעשות שימוש ביתרונותיו
הגיע הזמן שהאשה הצעירה מהפרסומת תגלה את קסמה מחדש.
