מחשבות לאחר הופעה בטלוויזיה בתכנית הבוקר של פאולה וליאון (אפריל, 2019)

להופיע בטלוויזיה היא סיטואציה מעוררת חרדה חברתית.

להופיע בטלוויזיה ולדבר על חרדה חברתית ויותר מכך לדבר על החרדה חברתית שלי היא סיטואציה מעוררת חרדה חברתית אפילו עוד יותר. זה אומר לשים שם בחוץ את הדבר שתמיד ניסיתי להסתיר אותו. הדבר שלא רציתי שיראו. היכולת לעשות זאת היא חלק מההחלמה. אתה מבין (לפחות קצת) שהדבר הזה שכל כך מפחיד אותך הוא רק חלק מהמארג השלם של מי שאתה. שכלום לא יקרה אם אחרים ידעו את מה שכבר שמו לב אליו בלאו הכי – שאתה מובך בקלות – שאתה טיפוס מופנם. אחרים יודעים לראות את זה בפרופורציה נכונה – אתה ניפחת את העניין לממדים מפלצתיים. המחשבה על חרדה חברתית לא איפשרה לך לראות את עצמך. כל כך ניסית להסתיר אותה שאתה עצמך לא ראית שום דבר אחר.

הקשר עם התכנית נוצר ביום שישי, התכנית תשודר ביום ראשון בבוקר, אז אין לי זמן רב להתרגש. זה טוב. חודש קודם אני אלון ורוויטל התראיינו למוסף הארץ, במובן מסוים כבר עשינו את טבילת האש הראשונה אז אני כבר מוכן. אני מעונין. אני לא צריך לחשוב על זה – כבר התגברתי על האינטינקט הראשוני לסרב. אבל המחשבות עוד שם. האם אני יכול ללמד את עצמי מה שאני מנסה ללמד אחרים?

הזדמנות חשיפה

אני מזכיר לעצמי להתייחס לכך כאל הזדמנות חשיפה. חשיפה מאפשרת לי להפחית את החרדה בטווח הארוך. חשיפה מאפשרת לי לשנות אמונות המחשבות שליליות לא בדוקות. חשיפה מאפשרת לי להתרגל. חשיפה מאפשרת לי להשיג הישגים עם החרדה, ביחד עם החרדה.

המחשבות

במוח המחשבות רצות, אני מנסה להתכונן לכל שאלה, להיות מוכן. אני שם לב שאני מנס להיות יותר מידי מוכן. אז אני מרגיע את עצמי: אין באמת צורך, אני מכיר את הנושא. אני המומחה.

החששות עולים: אני אתקע, אני אגמגם, אני אהיה לא ברור. אני אעשה מעצמי צחוק. ישתמשו בדברי על מנת ללעוג לי. ללעוג לי שאני ביישן, שאני חסר ביטחון. והסיוט הגדול מכולם: יצחקו עלי בתכנית סאטירה כלשהי. ימצאו אמירה נלעגת כלשהי וחגגו עליה. רועי בר נתן בתכנית מה נסגר מהלך עלי אימה. שי גולדשטיין שאני מאזין לו בבוקר בדרכי לעבודה הופך להיות טרוריסט מסוכן

להתמודדות אני שואל את עצמי: מה הסיכוי שזה באמת יקרה? נמוך, אני עונה לעצמי. אהיה בסדר. אהיה סביר. כבר דיברתי מול קהל גדול. התרגשתי והיה בסדר. נכון שלא הייתי בשיאי אבל בהחלט תפקדתי באופן סביר. יהיה בסדר אני מעודד את עצמי.

ואם יקרה הסיוט הגדול? האם תוכל להתמודד? יהיה לי קשה. אבל ההשלכות חוץ מהמבוכה אינן גדולות. למרות החשש איש לא יזכור את הפלופ שבוע אחר כך. זה לא ישנה את מי שאני. לטוב ולרע

מטרות

חרדה חברתית מאופיינת במוקד שליטה חיצוני. אם אני תלוי במה שאחרים יחשבו ולא במה שאני עושה זו בעיה, אין לי שליטה ואני מפחד, לכן אני משנה את הגדרת המטרות בסיטואציה. הרי לא חשוב מה יחשבו פאולה וליאון. לא חשוב מה יחשבו האנשים בבית (שאני לא מכיר אותם). חשוב לי לדבר על העמותה. חשוב לי להזכיר את השם מים שקטים. זה נמצא בשליטתי. יהיו מי שיתרשמו ויהיו כאלה שלא. אבל בסופו של דבר עצם הנוכחות שלי באופלן היא ההצלחה.

מגיעים לאולפן

אני מגיע מוקדם מידי. שורה של מיקרו סלבריטאים. יהודה ברקן וד"ר דריי ומיקי שמו. כולם נראים מתורגלים, הם מפטפטים עם הצוות. צוחקים. בשביל רוב הנוכחים מדובר בעוד יום עבודה. אני מתוח. אבל גם אחרים שמופיעים בתכנית ולא מורגלים בסיטואציה של אולפן טלוויזיה נראים לחוצים.

אני מרגיע את עצמי, לא כועס ולא מבקש מעצמי להיות מה שאיני יכול. זה בסדר להתרגש.

יש זמן קצר לאיפור ואז נכנסים פנימה, כשאנחנו נכנסים פנימה אני מנצל את הזמן על מנת להחליף מספר מילים עם ד"ר טל שגם הוא ידבר על חרדה חברתית. אנו קובעים להיפגש לאחר השידור. השיחה הזאת ביוזמתי ואינה מקרית. בחרדה חברתית אנחנו נוטים להתקפל פנימה, להפסיק ליצור קשר, אבל טקטיקה הפוכה היא יעילה יותר על מנת להפיג את החרדה ולהתנתק ממחשבות מעוררות מתח – קשה לחשוב שני דברים בעת ובעונה אחת.

השידור

אני מתקשה להתרכז בשיחה המתעוררת באייטם שלפני. המחשבות בורחות לתכנונים והתכוננויות. אני מודע לכך ולכן מסיט את הקשב חזרה לשיחה. זה מקל עלי מוריד מהמתח. כשמגיע תורי לדבר השיחה קצרה. ידעתי את זה מראש. חמש דקות עוברות במהירות הבזק. יש לי הרבה מה לומר ואני לא מספיק. החששות שאתקע או אגמגם רחוקים מלהתקיים. אני מתוח אבל מפוקס. מתבלבל קצת אבל חוזר לדבר בשטף במהירות.

לאחר השידור

הכל נגמר מהר מאוד. כמעט כאילו לא אירע. תחושה של הישג. ידיעה שאני מסוגל לכך. רצון לחזור על החוויה. טלפונים ופניות מגיעים לעמותה. הצלחה? כן, אבל קשה לוותר על מחשבות של ביקורת.

רגשות מעורבים לגבי ההופעה עצמה: עד כמה הייתי  קולח הייתי?. תחושה של פספוס עולה על דברים שלא נאמרו ורציתי. אבל אני יודע שאלו הם כללי המשחק.

אני שם לב ששאני נמנע מלהקשיב להקלטה של השידור. מסתכל על הדמות שלי מדברת ללא קול על המסך – מרוצה ממה שאני רואה אבל חושש לשמוע. חושש לשמוע את הטעויות הקטנות. לשמוע את עצמי מבלבל בין זכר לנקבה. חושש לשמוע את עצמי מתבטא באופן חצי מדויק. לשמוע את הקול של עצמי. מתישהו אעשה גם את זה. זה חלק מהדרך.