במאמר זה נציג מודל לטיפול בחרדה חברתית באמצעות תיאטרון פלייבק: נראה כיצד הפרקטיקה של תיאטרון פלייבק טיפולי מיישמת מטרות התנהגותיות קוגניטיביות לטיפול בחרדה חברתית ונצביע על אלמנטים תרפויטיים ייחודיים בתיאטרון פלייבק טיפולי רלוונטיים להפרעה.
חרדה חברתית
חרדה חברתית מוגדרת כפחד ממצבים חברתיים להם הפרט חשוף. הפרט פוחד לפעול בדרך המבטאת סימפטומים של חרדה שיתבטאו באופן שלילי (השפלה, מבוכה, ביקורת, דחיה). הפחד או החרדה הם מחוץ לפרופורציה ביחס לאיום האמתי הטמון בסיטואציה החברתית. (DSM-5)
המאפיין המרכזי של חרדה חברתית הוא מחשבות טורדניות לגבי מה אנשים אחרים חושבים עליי. הדאגה הזו מובילה לחרדה ניכרת באינטראקציות חברתיות יומיומיות, למשל לשאול את הירקן למה העגבניות התייקרו כל כך השבוע; לחוות דעה כנה לגבי סרט שמצא חן בעיני חבר, לבקש מהבוס העלאה בשכר, או לשאול בחור/ה נאה בקפיטריה אם אפשר להצטרף לשולחן. בגלל החשש מה יחשבו עליהם, אנשים ביישנים וחרדים חברתית נמנעים מלהשתתף באירועים שמעניינים או מושכים אותם; מהססים אם להצטרף לשיחה; משתתקים כשברצונם לספר בדיחה; אינם מציעים עצמם לתפקידים בעבודה שהולמים את כישוריהם; אינם מתחילים עם אנשים שמוצאים חן בעיניהם; ואינם משתפים חברים קרובים או בני זוג במאורעות משמעותיים שחוו ביום יום. בהתחשב בחרדות ובהימנעויות הללו, אין פלא שאנשים חרדים חברתית חווים לרוב חרדה, דיכאון ותסכול עזים בחיי היום יום.
הטיפול המקובל בחרדה חברתית הוא טיפול התנהגותי קוגניטיבי (משולב עם טיפול תרופתי). הטיפול בדרך כלל מערב שילוב של שינוי צורות חשיבה וחשיפה לסיטואציות מעוררות חרדה.
תיאטרון פלייבק טיפולי
תיאטרון פלייבק הוא תיאטרון אימפרוביזציה (אלתור) המבוסס על סיפורים מתוך חיי היום יום של הקהל. בהופעת פלייבק שומעים סיפור מחייו של משתתף מהקהל והשחקנים "מחזירים" את הסיפור באמצעים דרמטיים.
בתיאטרון פלייבק טיפולי מחסירים מהמשוואה את קהל הצופים ומוסיפים תהליך של שיתוף לאחר ההחזרה. בתיאטרון פלייבק טיפולי קבוצת המשתתפים המשמשת בתפקיד הכפול של קהל ושחקנים. מהלך אופייני של תיאטרון פלייבק טיפולי כולל: סיפור הנמסר על ידי אחד אחד המשתתפים, החזרה על ידי שאר המשתתפים ושיתוף (sharing and processing).
האספקטים הטיפוליים המרכזים בתיאטרון פלייבק טיפולי הם הרחבת הנראטיב והמיכל התומך:
הרחבת הנראטיב – הרחבת האני באמצעות האחר
הסיפור הנמסר על ידי המספר נבחן מבעד זוויות הסתכלות שונות על ידי שאר המשתתפים ומאפשר למספר (וגם למשתתפים) לשנות ולהרחיב את נקודת המבט דרכה הם מבינים את הסיפור.
ההקשבה האקטיבית של המשתתפים והעלאת הסיפור על הבמה דרך עיניהם מאפשרות למספר לבחון צורות הסתכלות חדשות על סיפורו. דוגמה: הבן שמתלונן על אמו הדאגנית והמלחיצה – אולי יוכל לשמוע את האהבה שעומדת בבסיס הדאגה החונקת. בתיאטרון פלייבק טיפולי אנחנו תמיד עובדים דרך האחר – מתבוננים בסיפור דרך עיניו של מישהו אחר ולכן מטרת ההחזרה אינה להיות מושלמת (והיא כמובן גם אינה יכולה להיות מושלמת) כי אם שונה – כזו שתיתן לנו זווית ראייה חדשה על המציאות.
בתיאטרון פלייבק אנחנו שומעים את סיפוריהם של האחרים וסיפורים אלו מעלים בנו מחשבות ורגשות. דרך מפגש עם האחר אני פוגש דברים חדשים בעצמי. אנחנו לא מגיעים עם חומר מתוכנן ולכן הסיכוי לשמוע ולפתח צורת מחשבה חדשה כלפי דברים בחיינו גדל.
המיכל התומך
השתתפות בקבוצת פלייבק טיפולי היא חוויה קבוצתית אמפתית בה קבוצת אנשים מתגייסת בניסיון להבין איש את עולמו הפנימי של רעהו. התהליך הקבוצתי התומך מייחד קבוצת תיאטרון פלייבק טיפולי באופן מובהק יותר מסוגי קבוצות אחרות
תיאטרון פלייבק טיפולי כשיטה התנהגותית קוגניטיבית לטיפול בחרדה חברתית
מודלים התנהגותיים קוגניטיביים מתארים צורות חשיבה והתנהגויות אופייניות לחרדה חברתית ושיטות הטיפול מתייחסות לאספקטים אלו מתוך מטרה לשנות אותם ולייצר חשיבה והתנהגות מסתגלות
להלן נציג מודל התנהגותי קוגניטיבי טיפולי לחרדה חברתית המתואר בספרו של סטפן הופמן ונראה כיצד תיאטרון פלייבק טיפולי מתייחס לאספקטים המרכיבים את המודל. המודל מתאר צורות חשיבה והתנהגויות אופייניות כמטרות לשינוי – אנו נראה כיצד תיאטרון פלייבק טיפולי יכול לשמש כמתודה ליצירת שינוי.
מטרות וסטנדרטים חברתיים
על פי המודל הקוגניטיבי הסובלים מחרדה חברתית מתקשים בהגדרה אובייקטיבית של מטרות בסיטואציות חברתיות. המטרות בדרך כלל מוגדרות דרך עיניהם המשוערות של אחרים: לדוגמה: האם הצלחתי להרשים את הצופים. מכיוון שהצלחה תלויה במחשבותיהם ורגשותיהם של האחרים שעליהם אין לי שליטה והידיעה שלי עליהם מוגבלת המצב מעורר חרדה. מטרה טיפולית היא להגדיר מחדש את המטרות בסיטואציות חברתיות למטרות בעלות מרכז כובד פנימי.
הנחה מוקדמת נוספת של הסובלים מחרדה חברתית היא שהאחרים שופטים אותי על פי סטנדרטים גבוהים שאני לא מסוגל לעמוד בהם.
ההחזרה בתיאטרון פלייבק מציפה את צורות החשיבה האלו ומאפשרת לנו לבחון אותן בשלב השיתוף: כשאני עומד על הבמה מחפש דרך לומר משהו על אדם אחר הפחדים האלו עולים באופן טבעי: האם אני עושה מעצמי צחוק? האם יש לי לומר משהו מעניין, האם אעמוד ברף של שאר חברי הקבוצה. בשלב השיתוף תעלנה מחשבות כאלה לדיון ובדיקה קבוצתית: נוכל ללמוד כיצד אחרים מתייחסים לפחד ונלמד אסטרטגיות שינוי. נוכל להבין למה בדיוק מצפים מאתנו ומהן המטרות שלנו. האם אני באמת כל כך שונה מאחרים? האם היכולות שלי באמת כל כך נמוכות ביחס לאחרים? עד כמה אני מדייק בסטנדרטים הנדרשים ממני. נוכל לעבור ממצב בו המחשבות האופייניות עוסקות בשאלה מה יחשבו עלי ואיך להגיד את הדבר המרשים ביותר למחשבות אדפטיביות יותר העוסקות בשאלה כיצד אוכל להביע את עצמי באמצעות הסיפור שעלה לפני. כלומר שינוי של המטרה מלהרשים אחרים לביטוי עצמי.
אופיר משתתף בקבוצה שיתף פעם אחר פעם עד כמה יכולותיו בקבוצה נמוכות לעומת האחרים – הוא התלונן שאינו מצחיק כמו האחרים – שהוא אינו שנון ולא מעניין. המחשבות האלו עלו בתגובה להחזרות של אחרים ולפעמים עלו כסיפורים בפני עצמם שהביא מבחוץ: אני נפגש עם חברים ולהם תמיד יש מה לומר – הם תמיד שנונים ומצחיקים ואני יושב כמו בול עץ. מי תרצה אותי? בהחזרה עולה משתתפת משחקת דמות שלא תוארה בסיפורו – דמות בחורה שמסתכלת באופיר ומתארת עד כמה הוא מוצא חן בעיניה עם שתיקתו המסתורית והמלים הנכונות שהוא אומר במשורה. אחר משחק את אופיר ומשקף את תסכולו. בשיתוף לאחר מכן מזכירים חברי הקבוצה לאופיר עד כמה הוא קשה עם עצמו ועד כמה הוא נוטה להתמקד בקשייו ולהתעלם מהצלחותיו – הם מתייחסים להצלחות שהיו עדים להן במסגרת הקבוצה
הטיית קשב פנימה
הנחת הסטנדרטים הגבוהים שאיני מסוגל לעמוד בהם והמטרה החברתית המוגדרות דרך עין זרה גורמות לסיטואציה להיות מזוהה כמסוכנת. וכשהסיטואציה מסוכנת תשומת הלב מתכווננת כלפי פנים.
חרדה חברתית מתאפיינת בהטיית קשב פנימה ובדיקה ובחינה של העצמי מול הדרישות המשוערות של הקהל.
במצבים של חרדה חברתית הקשב מתרחק מהמשימה שלפנינו ועובר לבחינה וביקורת עצמית. מי שסובל מסימפטומים פיזיולוגיים יקדיש תשומת לב יתרה לדפיקות הלב או להזעה, אחרים יפתחו מודעות ניכרת לצורה שהם נראים או נשמעים, קולות פנימיים יספרו לנו שאנחנו גרועים ודפוקים ופשוט לא טובים.
לסובלים מחרדה חברתית נאמר שעליהם לוותר על הבחינה העצמית המדוקדקת בעתות של חרדה ולהניע את הפוקוס והקשב לסביבה ולפרטנרים שלהם לשיחה.
פלייבק הוא תיאטרון אימפרוביזציה וככזה – מבנית – הוא מכוון את הקשב של השחקן אל האינטראקציה הלא מתוכננת שקורית על הבמה. כלומר מדובר ביישום של ההמלצה והדגמה שלה. אחת ההנחיות לשחקני פלייבק היא לוותר על הניסיון לשלוט על המתרחש בבימה ולנסות להגיב לכאן ולעכשיו.
קל מאוד להשתמש בתיאטרון אימפרוביזציה (ופלייבק הוא תיאטרון אימפרוביזציה) ככלי לתרגול והדגמה של תרומת הקשב לחרדה:
בתרגיל החזרה השחקנים-משתתפים מתבקשים לייצר פסל נוזלי המבוסס על סיפור ששמעו קודם – הפסל הנוזלי נע בין שלושה מצבים המתאר שלושה אספקטים של הסיפור – התוצאה היא סוג של תיאטרון מחול המתגשם על הבמה. בקבוצת חרדה חברתית אופייני שהמבוכה של השחקנים תצוץ וכאשר אנחנו מעבדים (processing) את החוויה נשמע אמירות כמו: הייתי מודע לצורה שאחרים רואים אותי, הרגשתי נבוך, אני לא טוב בזה. המנחה מסב את ליבם לכך שכשהקשב נשאב למצב של בחינה וביקורת עצמית החרדה גוברת. המנחה מעודד את המשתתפים לנסות שוב והפעם להתרכז בתנועה, ולרצון לשחזר רגשות בתנועה – נסו להגיב אחד לתנועותיו של שני ולהיות לגמרי ברגע – מה קורה לרמת החרדה אז? בדרך זו לומדים המשתתפים שהטיית הקשב חזרה למשימה היא בעלת אפקט מיטיב על החרדה. אנחנו משלבים הנחיה תיאטרלית ותובנה פסיכו-חינוכית
דימוי עצמי שלילי וביקורת עצמית
בעוד המיקוד פונה כלפי פנים אנשים הסובלים מחרדה חברתית מתחילים לבקר את עצמכם לשלילה ומאמינים שגם האחרים חולקים אתכם את אותן אמונות שליליות. מחשבות נפוצות הן: "אני אידיוט עצור ולא זורם" . והמטרות הטיפוליות בהתאמה הן ללמוד להרגיש בנוח עם עצמנו (כולל חוסר המושלמות במצבים חברתיים) ולהפחית בביקורת העצמית המצמיתה.
ההתנסות בתיאטרון פלייבק מאפשרת למשתתפים לחוות כישלון (לא כל פעם שמשתתף יעלה להחזרה היא תהייה מוצלחת) ולהתרגל אליו.
הדיון הקבוצתי מעלה למודעות את המחיר שהחברים בקבוצה משלמים על הביקורת העצמית הגבוהה שלהם.
אנחנו גם יודעים שהפחתה בביקורת העצמית משפרת דימוי עצמי – עיקרון יסוד בתיאטרון אימפרוביזציה הוא השהיית הביקורת – אנחנו מבינים שכדי להשתחרר אנחנו צריכים למתן את הרגל הביקורת העצמית. תרגילי אימפרוביזציה נושאים בחובם את המסר – בואו ננסה – יתכן שניכשל ויתכן שלא – אנחנו לא חייבים להצליח. אימפרוביזציה היא אמנות בפעולה – היצירה שלה האמנות והאמנות עצמה בעת ובעונה אחת. צייר שמצייר לא נותן לשאלה האם משיחת המכחול הבאה היא נכונה לעצור אותו – הוא מנסה ומתקן ומנסה ומתקן. החופש לנסות גם בסיטואציות חברתיות – החופש לשגות ולהשהות את השיפוטיות הוא אינהרנטי לתיאטרון אימפרוביזציה בכלל ותיאטרון פלייבק בפרט.
החזרת פלייבק מתגלגלת בה חברי הקבוצה אינם מתבקשים פרטנית ובאופן מובנה להצטרף לתגובה הדרמטית לסיפור ששמעו, אלא נאלצים למצוא את הרגע המתאים להשמיע את קולם, היא הזדמנות שבה ניתן ללמוד למתן את הביקורת, להצטרף עם רעיון חצי אפוי. אני מעודד את חברי הקבוצה לקחת סיכון ולעלות על הבמה גם כשאינם יודעים בבירור מה הם עתידים לעשות – אני מעודד התנסות. לפעמים החזרה של חבר זה או אחר אינה עולה כראוי בעיניו או אפילו באופן אובייקטיבי. לאחר ההחזרה אנחנו שומרים מקום לעיבוד – אני מעודד חברים לשתף את הקבוצה בתהליך שעברו ולעתים קרובות אנחנו יכולים לשמוע הדים של תסכול וביקורת עצמית – הקבוצה יודעת בשלב זה למתן את הקולות האלו ולעודד – לשים את הדגש על הניסיון ולא על הביצוע. בדרך כלל אנחנו יכולים להיווכח עד כמה אנחנו שיפוטיים עם עצמנו, נוטים להבחין בשלילי – האחרים יכולים למתן את הנטייה הזאת ולהצביע על החיובי. אני זוכר את ב. שלאחר החזרה דיבר על תחושתו שהתחיל טוב ולאט לאט איבד את הכוח והרגיש שאינו מוצא מילים – אמנם הייתה מידה של אמת בדבריו – אבל שאר חברי הקבוצה ידעו לעודד אותו ולעזור לו להבחין בתמונה הכוללת של ההחזרה שהייתה מעניינת ומוצלחת עבורם. פידבק קבוצתי מתואר בספרו של הופמן כאחת הדרכים להפחתה בביקורת עצמית וככזה שעולה על הפידבק החיובי של מנחה הקבוצה. אני כמנחה קבוצה משתמש בהזדמנויות בהן הביקורת העצמית ברורה כדי לספר לקבוצה על הקשר בין חרדה חברתית דימוי עצמי שלילי, כיצד דימוי עצמי שלילי ניזון מביקורת עצמית שלילית, ומעודד את חברי הקבוצה לבדוק האם הן יכולים להסתכל על הסיטואציה באופן אחר, רחב יותר ופחות ביקורתי
אופיר בדוגמה הקודמת חלק עם הקבוצה את תסכולו מחוסר הכישרון שלו – הוא מסתכל על ניר ומקנא בו על כשרונו ושוב אומר למה אני לא מצחיק? למה אני לא שנון? כמה אני רוצה להיות כזה. רועי מזכיר לאופיר שהבעיה שלו היא הביקורת העצמית – "אף אחד לא מצפה ממך להצחיק והיות שנון כל הזמן – אתה בסדר כפי שאתה" – רועי מספר שזוהי תובנה שרועי שלמד על עצמו ועכשיו חולק עם אופיר. נורית מספרת עד כמה היה קשה לה לעלות להחזרות כשהצטרפה לקבוצה ועכשיו לא אכפת לה – לפעמים זה הולך לה יותר טוב לפעמים פחות. למה זה בעצם משנה. מנסים. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. למה זה כל כך משנה? – הקבוצה מלמדת את עצמה קבלה עצמית
האקלים במפגש פלייבק טיפולי נושא בתוכו תחושה של קבלה בלתי מותנית – אנחנו לומדים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו על חולשותינו ועל עוצמותינו – אנחנו לומדים שאנחנו יכולים לפעול עם החרדה – שאנחנו יכולים להניח לה להתקיים. קבלה עצמית והפחתה בביקורת העצמית משפרים את הדימוי העצמי ושיפור בדימוי העצמי בתורו מפחית חרדה חברתית.
בחינה מחודשת של הסיכוי לטעות חברתית והמחיר שנשלם עליה
רבים מהסובלים מחרדה חברתית מעריכים בסיטואציות חברתיות ספציפיות שהסיכוי שיטעו הוא גדול ואם זה יקרה ישלמו על כך מחיר קטסטרופלי במונחים של ערך חברתי. בקבוצת פלייבק סגנון החשיבה הזה בא לידי ביטוי גם בסיפורים שאנחנו שומעים וגם בכאן ועכשיו הקבוצתי. בכאן ועכשיו – חברים חוששים לחלוק סיפורים אישיים משום שאינם מספיק מעניינים עבור האחרים או משום שהסיפור עלול להציג אותם באור שלילי. מאותה סיבה חברים חוששים להחזיר סיפורים מכיוון שיתכן שיפרשו סיפורים באופן שגוי או לא מעניין וחברי הקבוצה ידחו אותם. ההתנסות בסיפורים והחזרות מלמדת את המשתתף דבר מה אחר – הקבוצה מתייחסת לכל סיפור כמתנה שניתנה לה ומעודדות חברים שאוזרים עוז ומשתתפים בהחזרה. ברמת הסיפור – סיפורים קונקרטיים עוברים בחינה מחודשת על ידי תהליך של החזרה וחברי הקבוצה מציעים פרשנויות אלטרנטיביות בדרך אדפטיביות יותר לחשש האופייני: איתי מעולם לא הזמין בחורה לדייט, לאחרונה קיבל פניה מבחורה באתר הכרויות וחושש לענות לה – הוא חושש לכתוב את המילה הלא נכונה שתרתיע אותה. סוף סוף יש סיכוי ואין לדעת מתי הזדמנות כזאת תחזור – "אם היא לא תענה לי יעברו עוד שנתיים עד שאנסה שוב". ינאי מחזיר את הסיפור מהעתיד הרחוק: אני זוכר את הפעם הראשונה שכתבתי לבחורה באתר – היא נראתה כל כך לא מושגת – כל כך יפה – רציתי שתהיה פחות יפה – שיהיה לי יותר קל – בסוף כתבתי אחרי שבוע של מחשבות – את כל כך יפה ואחרי יומיים קיבלתי תשובה – תגיד לי אתה מטומטם. ואמרתי לעצמי כנראה שכן – אבל משהו קרה לי וכבר פחות היה לי אכפת את כתבתי לאחרת, סתם – זורמת להיפגש היום בערב – לא ענתה – אחר כך כבר זה היה יותר קל והרוב לא ענו לי – אבל למדתי שיטה – אני אשמור אותה כרגע לעצמי (מחייך) – למקרה שמיכל תעזוב אותי. בזמן השיתוף ינאי אומר שההחזרה שלו מבוססת על המקרה שלו – אין מה לעשות – לרוב מקבלים דחייה – אבל זה לא כל כך נורא – זה כמו משחק – גם כשאתה מנסה לקלוע לסל – לא תמיד הכדור נכנס.
סימפטומים פיסיולוגיים
חלק מהסובלים מחרדה חברתית שמים לב יתר על המידה לסימפטומים הפיסיולוגיים של החרדה. אנשים אלו נוטים להאמין שכל מי שנמצא מסביב רואה ומרגיש את דפיקות הלב, את הפה היבש, או הזיעה בכפות הידיים (ויכולים להיות גם סימפטומים נוספים) ומפרש את בסימפטומים האלו כחולשה. ככל שמתמקדים יותר בסימפטומים הפיסיולוגיים מתגברת תחושת המועקה שמתעצמת לתחושה של פאניקה וחוסר שליטה. הפחד מאיבוד שליטה מוביל להימנעות ושימור החרדה בסיטואציות דומות.
מטרה טיפולית היא להבין שעל אף התחושות הפיזיולוגיות הקשות אנחנו מסוגלים לשלוט בחרדה יותר ממה שאנחנו חושבים. ומסוגלים לתפקד בצורה סבירה ביחד עם החרדה.
מטרה טיפולית נוספת היא ללמוד עד כמה החוויה הזאת היא פרטית וכמעט שאינה נראית לזרים – אנשים אחרים מתקשים לראות את הסימפטומים הפיסיולוגיים.
מהלך של תיאטרון פלייבק מייצר חרדה ומייצר את הסימפטומים הפיזיולוגיים, הדבר מאפשר לנו להשיג את שתי המטרות הטיפוליות שציינו: אנחנו לומדים שאנחנו מסוגלים לתפקד ביחד עם החרדה. אנחנו לומדים שהחרדה אינה יוצאת משליטה. ועל ידי בדיקה עם שאר חברי הקבוצה ובאמצעות השוואה לאחרים – אנחנו לומדים שהסימפטומים פחות נגלים לעין ממה ששיערנו. בשלב השיתוף נוכל גם לבחון את הנחת החולשה שאנחנו מחזיקים בה (אני מתרגש = אני חלש) – חברים לקבוצה יוכלו להרחיב מבטנו ולהזכיר לנו שאנשים שופטים אותנו ומעריכים אותנו על פי מכלול רחב של תכונות והסימפטומים הפיזיולוגיים שאנו חווים בחרדה הם חלק קטן מתמונה רחבה יותר
כישורים חברתיים
הסובלים מחרדה חברתית לעתים מאמינים כי נחנו בכישורים חברתיים דלים. מחקרים שונים מראים כי לרוב אמונה זו שגויה. אמנם בסיטואציות של חרדה תתכן ירידה בפרמטרים המודדים כישורים חברתיים אולם בסיטואציות חברתיות שאינן גורמות לחרדה אין פגיעה בכישורים החברתיים – הסובלים מחרדה חברתית יודעים להתעניין באחר (לגלות אמפתיה, לחייך, וכדומה), יודעים לזהות רגשות ולגלות מודעות לרגשותיהם של האחרים ויודעים לזהות קשרי סיבה-תוצאה חברתיים.
המטרה בקבוצת חרדה חברתית לפיכך היא להביא את חברי הקבוצה להפעיל את כישוריהם החברתיים ולהכיר בקיומם.
קבוצת תיאטרון פלייבק טיפולי היא מחנה אימונים לפיתוח אמפתיה – חברי הקבוצה מקשיבים לסיפור, לוקחים אותו לעצמם ומחזירים אותו אל המספר. מי שסובל מחרדה חברתית נאלץ להתמודד עם נקודות הכשל ביחסיו עם אנשים – הפחד להיחשף, הפחד לומר דבר מה שיתקל בביקורת או בחוסר אהדה – אלו הסיבות לקשיים החברתיים של מי שסובל מחרדה חברתית ואלו הסיבות לאמונה שלהם שחסרים להם כישורים חברתיים – תיאטרון פלייבק מהווה כלי עזר המאפשר לממש פוטנציאל חברתי. המבנה של תיאטרון פלייבק "מכריח" את החברים לשחק את המשחק החברתי ולאחר המשחק להכיר ביכולותיהם.
כאשר אני מבקש מחברי הקבוצה סיפור להחזרה משתררת דממה – אף אחד לא יודע אם הסיפור מתאים – אם הסיפור מספיק טוב (ביום יום זו המקבילה לתלונה – "אין לי מה להגיד, אני לא יודע מה לומר"). וכאשר הסיפור ניתן לפעמים יש חשש להחזיר אותו – שלא אפגע, שלא אעשה צחוק מעצמי ואחר כך כאשר אני מבקש לשתף היכן הסיפור נגע בכל אדם – שוב אותה ההתלבטות – כל אחד חושש למסור את עצמו. אבל הרוטינה חזקה מהחששות והסיפורים יוצאים והחזרות מתגלגלות ואנחנו לומדים להעז לתת מעצמנו, לבקר ולהביע חיבה. לפעמים מישהו מספר שהוא לא מסוגל לדבר על עצמו, שהוא לא מסוגל להתבטא רגשית, שהוא עצור – והקבוצה מחייכת – הרי זה מה שעשית עכשיו – אינך אטום כפי שאתה חושש.
הימנעות
כתוצאה מהתהליכים הקוגניטיביים שתוארו אנשים עם חרדה חברתית בוחרים באסטרטגיות התנהגות המנעותיות בסיטואציות חברתיות. ניתן להימנע כליל מהסיטואציה. ניתן לברוח מהסיטואציה. וניתן להשתמש באסטרטגיות שכל תכליתן הפחתת החרדה (התנהגויות מגוננות) כל הפעילויות האלה מכוונות על מנת להימנע מתחושת החרדה. השימוש באסטרטגיות הימנעות (אקטיביות או פסיביות) הוא הסיבה לשימורה של החרדה משום שאסטרטגיות הימנעות משאירות אותנו במצב כזה שלעולם לא נדע מה היה קורה אם לא היינו משתמשים בהן.
לפני הופעה – גם בתוך קבוצה טיפולית האינסטינקט הבסיסי הוא להימנע – לחסוך לעצמי את ההשפלה ואת חוסר ההצלחה – הרי "אני לא טוב בזה", "אני לא יודע לעשות את זה" – כשאני בוחר להימנע החרדה יורדת ומהר בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך – המחשבות האלה של חוסר יכולת וחוסר כישרון מתחזקות ומקבלות אישור ובפעם הבאה עוצמת החרדה גדלה.
המחקר מראה שכמו שההימנעות מתרחבת וכובשת שטחים נוספים, חשיפה (המפורשת כהצלחה) פועלת באופן דומה ויודעת להשתלט על עוד ועוד שטחים. השתתפות בקבוצת פלייבק טיפולי פותחת ציר של חשיפה, חריץ שיודע להתרחב ולפתוח אפשרויות נוספות. חיים שהיו במגמת צמצום משנים את כיוונם.
חברים בקבוצת תיאטרון פלייבק טיפולי נפגשים שוב ושוב עם הבחירה בין הימנעות ובין חשיפה. ההגעה השבועית לקבוצה היא תמיד קשה ותמיד מלווה בפיתוי לוותר. ובתוך הקבוצה נפגשים שוב החברים עם הפיתוי להימנע – לא להשתתף – לקצר בדיבור או להשתתף ראשון או אחרון (התנהגויות מגוננת) – אבל החברים בקבוצה לומדים ומאמצים אל ליבם דפוס התנהגות של חשיפה.
ההחלטה של המשתתף לעלות על הבמה – ההחלטה של המשתתף בכלל להצטרף לקבוצת תיאטרון היא צומת דרכים זוהי החלטה שמסמלת בחירה אמיצה בדרך של התמודדות במקום הימנעות. בכל פעם שהמשתתף קם ועושה דרכו אל הבמה אל מרכז תשומת הלב הוא לומד שוב על יכולתו להתמודד עם הפחד
לב ליבו של התהליך הטיפולי וההתמודדות עם חרדה חברתית היא החשיפה – הפסקת ההימנעות בכל דרך ובכל צורה. תיאטרון פלייבק טיפולי מזמן צורות חשיפה שונות ומגוונות כל כך ומתעלה בכך אפשרויות החשיפה בקבוצות אחרות: החשיפה באמצעות תיאטרון פלייבק נעה על צירים שונים ומורכבים: המשתתפים מתנסים במשימות הדורשות ספונטניות, שימוש בגוף, יכולות ורבליות, שיתופים אישיים ואינטימיים, הופעה מול קהל, הרחבה של מנעד הרגשות, הבעת כעס, חיבה, השתתפות.
בגישה התנהגותית קוגניטיבית החשיפה צריכה להיות מתמשכת חוזרת והדרגתית. בעוד שכמעט מובן מדוע תיאטרון פלייבק מהווה חשיפה, כיצד אנחנו נמנעים מיתר חשיפה והצפה ואיך אנחנו מיישמים עקרונות של חזרתיות, התמשכות, והדרגתיות? עקרונות אלו מיושמים על ידי המנחה המודע.
חזרתיות – חשיפה חוזרת לפחד מורידה את רמת החרדה. קבוצת הפלייבק הטיפולית בחרדה חברתית אינה סדנה חד פעמית. על המנחה לדאוג שברמה זו או אחרת כל חברי הקבוצה ישתתפו במשימות החשיפה כלומר ההחזרות בשפה של תיאטרון פלייבק.
התמשכות – לפעמים משתתפים עולים על הבמה ונסים ממנה מהר מידי עוד לפני שרמת החרדה יורדת. תפקידו של המנחה לעכב את המשתתף – לפעמים לעלות לבמה ולשחק אתו, לפעמים לבקש ממנו דבר מה נוסף, לתת לו לעשות דבר מה על הבמה ולא לוותר, לא לצאת ידי חובה.
הדרגתיות – עיקרון ההדרגתיות קשה ליישום בקבוצה. רמת החרדה לאותה החשיפה משתנה בין אנשים שונים, בין קבוצות וכתלות באופי וסוג המשימה. אך יש מספר טקטיקות בהן יכול המנחה להשתמש על מנת "לשחק" עם עוצמת החשיפה ולהתאים אותה לקבוצה ולמשתתף:
גודל הקבוצה – לפעמים נכון לחלק את הקבוצה לתת קבוצות כך שרמת החרדה תרד. כאן מדובר על משחק על הציר של בין הבמה למגרש המשחקים. בקבוצות קטנות אנחנו במגרש המשחקים, בקבוצה גדולה מרכיב הבמה והחרדה גדל.
הבניה – ככל שרמת ההבניה גדולה יותר – רמת החרדה פוחתת. בקבוצה עם רמת החרדה גבוהה נשתמש יותר בתבניות פלייבק עם הוראות מדויקות בעוד שבקבוצה ברמת חרדה נמוכה נוכל להשאיר מקום רב יותר לאלתור והפחית בהוראות ותבניות מדויקות.
התאמת המשימה למשתתף – אנחנו (המנחים) מזכירים למשתתף בשיחת ההכרות ובמהלך הפגישות לבחור משימות מתאימות. אנחנו מבקשים מכל משתתף להיכנס למים בזהירות – אבל להיכנס. אם יש מי שמתקשה ומובך במיוחד במשימות הדורשות עבודה עם הגוף – לא נכריח אותו לעבוד עם הגוף כולו – אבל מבקשים משהו – מחיאת כף – רקיעה ברגל. במקרים מסוימים ניתן גם לבנות סולם משימות להשתתפות. לדוגמה: היום אני מגיב לסיפור, היום אני משתף בסיפור, היום אני משתתף בהחזרה, היום אני משתתף בהחזרה בלי לתכנן מראש מה להגיד וכן הלאה.
תיאטרון פלייבק מספק כר נרחב לחשיפות מסוגים וצורות שונות. האופי המקבל והמכיל של הפעילות מאפשר לחברים בקבוצה להתנסות במשימות חשיפה חברתיות שונות בסביבה מוגנת.
רומינציות
לאחר ההשתתפות באירוע מעלה חרדה אופייניות מחשבות של ביקורת עצמית לא מבוססות המחזקות את החרדה. מחשבות אלו נקראות רומינציות (מחשבות אוטומטיות שליליות לאחר אירוע). רומינציות הן תופעה שכיחה במיוחד לאחר סיטואציות שנחוות כבעלות ערך חברתי גבוה ומעוררות דימוי עצמי שלילי – משום שאז התוצאה של הכישלון נחווית כקטסטרופלית.
הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי ברומינציות מבוסס על תשאול המטופלים באופן שיאפשר להם לעבד אירועים חברתיים שליליים בצורה מסתגלת.
תיאטרון אימפרוביזציה כמו תיאטרון פלייבק מספק לנו הזדמנויות רבות לחוות כישלון – החזרה עלולה להיתקע או לשעמם או לא להיות מדויקת. עבור חלק מהמשתתפים החזרה שלא עלתה יפה מתפרשת כחוויה שלילית ומעוררת רומינציות – השיתוף (sharing) והעיבוד (processing) בתום כל מהלך פלייבק מאפשר לנו לבחון מחשבות שעלו בקרב המשתתפים, לבחון אותן ולעבד אותן מחדש. המנחה בודק מול המשתתפים מהו המחיר החברתי או הרגשי של טעויות או סימפטומים של חרדה מתוך מטרה להבין שטעויות קורות והן חלק מהחיים ולרוב אין המחיר שנשלם עליהן זניח או לא קיים.
סיכום ביניים
במונחים התנהגותיים קוגניטיביים תיאטרון פלייבק מיצר ניסויים התנהגותיים ברמת התהליך ומאפשר עיבוד של מחשבות ברמת התוכן.
ברמת התהליך תיאטרון פלייבק טיפולי מאפשר לנו ליצור ניסויים התנהגותיים ולבחון מחשבות שנוצרו בהשראתם. מה יקרה אם אופיע מול קהל? מה יקרה אם לא אצליח לדבר מול קהל? קבוצת חרדה חברתית המסתייעת במתודה של תיאטרון פלייבק טיפולי עוסקת לא מעט בעיבוד של המחשבות האלו המתעוררות מעצם העיסוק בתיאטרון פלייבק.
ברמת התוכן תיאטרון פלייבק טיפולי מאפשר עיבוד מחדש (reframing) של מחשבות ואמונות במסגרת קבוצתית – אירועים מחיי היום יום המייצרים חרדה חברתית מעובדים על ידי הקבוצה בשלבי ההחזרה והשיתוף.
חברי הקבוצה מפתחים מודעות לסגנונות החשיבה וההתנהגות המאפיינים אותם ולומדים להניח להם או לנסות סגנונות התמודדות שונים.
מאפיינים ייחודיים בתיאטרון פלייבק המתאימים לטיפול בחרדה חברתית
מפגש של נפשות – לסמוך על מישהו אחר – להוריד הגנות ולראות שאנשים אינם מסוכנים
כשאני מספר סיפור לקבוצה ומחכה להחזרה – זהו אקט של אמונה. בחרדה חברתית אנחנו לא סומכים על האחר – אנחנו נמצאים במלחמה עם הקבוצה – הקבוצה היא האויב – הקבוצה היא סכנה. עצם התהליך של הפלייבק – עצם ההשתתפות – מקפלים בתוכם את התובנה שייתכן שאנשים אינם מסוכנים ושאני יכול להרפות – אני יכול לתת את נפשי לאדם אחר והוא לא יפגע בי . פלייבק היא עבודה משותפת וטומן בחובו את הרעיון שמפגש של נפשות הוא אפשרי ושהמפגש הזה יכול להיות פורה ויצירתי. הפנמה של התובנה הזאת היא תרפויטית בעיקר עבור מי שחווה אנשים אחרים כביקורתיים ומסוכנים.
חברים חדשים בקבוצה לוקחים את הזמן – הם שואלים את עצמם במה הם יכולים לשתף, אבל הם יכולים להתבונן באחרים ותיקים יותר משתפים את סיפוריהם וללמוד שהם יכולים להסתכן בעצמם – במרוצת החודשים אט אט מתפוררת החומה וחומרים רגישים יותר מתגלים, סיפורים שקודם נזהרו בהם כעת מתגלים.
היכולת להניח להתרחק מעט מהמחשבה שאנשים הם מסוכנים ושאולי לפעמים משהו טוב עלול לצאת מהמפגש פותח את השער לשינוי רגשי והתנהגותי בתחומים נוספים: אינטימיות, שייכות ועצם מקומי בחברה.
אינטימיות
אינטימיות היא אוסף הרגשות שמעוררים קרבה, חמימות וקשר. קושי ביצירת אינטימיות אינה תופעה נדירה בקרב הסובלים מחרדה חברתית. היות והמגע החברתי נחווה כמאיים, התנהגויות אופייניות הן הסתרת רגשות, קושי להביע חיבה והערכה המלוות בעמדות כמו: קושי להאמין שלמישהו אכפת ממני, קושי לסמוך על אחרים. התוצאה היא תחושה של בדידות ורעב לקרבה המשולב בפחד מפניה.
תיאטרון פלייבק טיפולי הוא כלי של פיתוח אינטימיות. המספר מתרגל את היכולת לחלוק את עולמו הפנימי והרגשי. המאזינים מקשיבים לסיפורו ומחפשים חיבור אישי. הם נוטלים את סיפורו עושים אותו שלהם, מחפשים את המספר שוב ומעלים למענו ועבורו את פרשנותם האישית לסיפורו. איש מספר לרעהו כיצד סיפורו של זה נגע באחר. בין לבין החברים לומדים להוריד הגנות, לשתף יותר, לסמוך יותר ולחוות את האחר כסיכוי ולא כסיכון.
מישהו מסוגל לאהוב אותי
בליבה של החרדה החברתית יושבת הרבה פעמים האמונה שאני בלתי אהיב – שאי אפשר לאהוב אותי שאני לא מעניין אף אחד שאני משעמם. זוהי אמונה כואבת ואנחנו משקיעים מאמץ רב כדי לא להתעמת עם האמונה הזאת לשמור אותה עמוק בבטן. זוהי הסיבה שאנחנו שותקים במפגשים חברתיים. לא יוצאים לדייטים. נמנעים מלהימצא במרכז תשומת הלב כי אנחנו לא רוצים להידחות שוב – כי אנחנו לא רוצים לאשר את האמונה שלא אוהבים אותנו שאנחנו לא נחשבים שאף אחד לא שומע אותנו. עד היום אני זוכר אירוע שישבתי במעגל חברים ומישהו התחיל לספר בדיחה שכולם הכירו ורק אני לא. כשהתברר למספר שרק אני לא מכיר את הבדיחה הוא אמר – אני לא אספר את הבדיחה רק למענך. הכאב היה כמעט בלתי נסבל. ההבנה שאני לא מספיק חשוב כדי שיספרו עבורי בדיחה. שאני נמצא רק כסרח עודף ליוותה אותי עוד שנים רבות. אבל פלייבק בצורתו התרפויטית מביא אותנו לסיטואציות שיכולות להפריך את קשת האמונות האופיינית הזאת לחרדה חברתית. הסיטואציה שבה אני מספר והשאר מקשיבים ורגע אחר כך חבורה של אנשים קמים למעני ומחזירים את הסיפור שלי דרך הפילטרים האישיים שלהם היא אקט שמפורר את אמונת היסוד שעומדת בבסיס החרדה.
המודל הטיפולי של קוהוט מדבר על חיזוק הערך העצמי באמצעות אמפתיה ועל ידי היכולת של המטפל להבין לליבו של המטופל. שני הכלים המרכזיים בתאטרון פלייבק טיפולי, ההחזרה והשיתוף הם כלים אמפתיים. ההחזרה היא אמנות האמפתיה ומבוססת על היכולת שלנו להבין לליבו של המספר והשיתוף מבצר ומחזק עמדה זו. התהליך שבו קבוצה של אנשים מתגייסים על מנת להקשיב לך ולהבין אותך ותוך כדי כל לספר גם משהו על עצמם ממשות את עמדת המטפל הקוהוטיאני ששם דגש על האמפתיה ככלי מרפא.
שייכות
רבים מהסובלים מחרדה חברתית מתקשים לחוש שייכות. האחרים נחווים כאיום. הרגש השולט בחברה הוא פחד ומתח. אחדות, קבלה ושותפות הן תחושות נדירות. אמונת היסוד היא שלאף אחד לא אכפת ממני ואנשים הם רעים. כואב לחיות בתחושה של זרות, אבל זו התחושה שמלווה את מי שסובל מחרדה חברתית: בעבודה, בלימודים ובמסגרות השונות. ההימנעות האופיינית מאשרת לנו שאנו צודקים ושהעולם הוא מקום קר ומנוכר. והאמונה הזאת מייצרת התנהגות של הימנעות והסתגרות. קבוצת פלייבק היא הזדמנות לשבור את המעגל.
לפעמים ברגעי חסד ועבור חלק מהאנשים הקבוצה הופכת לאי של שייכות – המקום שבו מבינים אותי – המקום שבו אני יכול להרגיש שייך – אלו האנשים שלי, לפתע יש אנחנו. אחרי שנים של הם ואני.
היכולת להרגיש שייכות אינה תכונה של קבוצת פלייבק אלא תכונה של קבוצה ובמיוחד בקבוצה הומוגנית שבה כל המשתתפים חווים חרדה חברתית – אבל יש משהו בפלייבק יותר מאשר קבוצות אחרות ששם דגש על היכולת להבחין בדומה ומקדם את יכולת ההזדהות והאמפתיה. החזרה היא תרגול באמפתיה, זוהי קבוצה של אנשים העוסקת בניסיון להבין את הרגש הנפרש לפניהם ועולה מתוך הסיפור. האטמוספירה הזאת מגדילה את הסיכוי לחוש שייכות והזדהות. החוויה הזאת במידה ואנחנו מצליחים להגיע אליה היא חוויה מכוננת באישיות שהתרגלה להגדיר את עצמה כשונה כאאוטסיידרית שונה ולא משתלבת.
לעשות עבור האחר מה שאיני מסוגל לעשות למען עצמי
משימה: תגיד לי איך אתה מרגיש היום. אבל אל תגיד לי את זה במילים, תראה לי את זה בתנועה, תראה לי את זה עם הגוף ואל תראה רק לי תראה לכולנו, לכל הקבוצה.
איך יגיב משתתף עם חרדה חברתית למשימה שכזו – ככל הנראה ימנע. "אין סיכוי", "אני לא עושה את זה"
משימות שכאלה הן מעוררות מבוכה מטבען – מעמדה התנהגותית קוגניטיבית אנחנו מעוניינים בסוג כזה של משימות כי הן מעמתות אותנו עם החרדה הנובעת מדימוי גוף שלילי או קושי לעמוד במרכז תשומת הלב
בתיאטרון פלייבק טיפולי יש לנו טריק מסייע שמגדיל את הסיכוי להשתתפות ושיתוף פעולה. בתיאטרון פלייבק המשימה מנוסחת כך:
תגיד לי איך הוא מרגיש היום. אבל אל תגיד לי את זה במילים, תראה לי את זה בתנועה, תראה לי את זה עם הגוף ואל תראה רק לי תראה לכולנו, לכל הקבוצה.
אתה פועל כרגע בשירות האחר – אתה עושה החזרה.
אנשים כשהם פועלים למען אחרים מוצאים בעצמם כוחות ותעצומות נפש שהרבה פעמים נחסמים כשהם פועלים למען עצמם. קל לנו יותר לדרוש למען אחר, להתחנן למען אחר והחזרה היא כלי שמאפשר לנו להתנסות בהתנהגויות שעבור עצמנו לעולם לא היינו עושים אבל למען האחר נוכל.
דעתי האותנטית – האסרטיביות בהתגלמותה
אחד הקשיים המרכזיים לסובלים מחרדה חברתית הוא להביע דעה – בחרדה חברתית גם כשאני מביע דעה התנהגויות מגוננות יגרמו לי לסייג אותה – אני אומר – "אם הבנתי נכון" או "למיטב הבנתי" או "יכול להיות שאני טועה" – תיאטרון פלייבק אינו מאפשר את המילוט הזה – בתיאטרון פלייבק מתבקשים חברי הקבוצה בהחזרה להביע דעה, לקחת סיכון – יתכן שהצד השני יפגע, יתכן שלא יבין – עד לשלב השיתוף אאלץ לחכות.
כשאני משתתף בתיאטרון פלייבק את מביע את דעתי במלוא עוצמתה – אני נאלץ לקחת צד ללא הסתייגות – כללי המשחק מבקשים מהמשתתפים לגלם דמות אחת או קול פנימי אחד ולהתחייב אליה, לשחק אותה בלהט – זוהי דעתי וזוהי הבנתי על עולמו של אחר – ללא הסתייגויות וללא בריחה.
התקווה היא שאם אוכל להביע את דעתי בקול רם – ללא התנצלות – מול עיני הקבוצה – אוכל לעשות כך גם בחיים
לעסוק בעיקר ולהותיר את החרדה במקומה
חרדה חברתית עוצרת אותנו מלחיות את חיינו, היא גורמת לנו לעסוק בתפל במקום בעיקר. הפחד מגדיר את המעשה ומונע מאתנו לפעול. למה הכוונה: במסגרת העבודה אני עסוק בלחצים ובמתחים שלי מהפגישה היומיומית עם מנהלים ועמיתים והעיסוק הזה מותיר אותי חסר כוחות מלעסוק בשאלות החשובות יותר – אני שורד את היום וכמעט שלא שואל את עצמי שאלות כמו לאן אני רוצה להתקדם, מה מעניין אותי לעשות. האם הגיע הזמן לעזוב את מקום העבודה ולהמשיך הלאה – השאלות האלה גם כשהן נשאלות נתחמות תחת עננה של הקושי החברתי שלי. בדומה, גם יחסים בין אישיים סובלים מבעיה דומה – אנשים נשארים במערכות יחסים זוגיות מתוך פחד להישאר לבד (כי אני גרוע בדייטים) – אין מאמץ לבחון ולעסוק במערכת היחסים עצמה אלא מתוך הזווית של הפחד – התוצאה היא חיים תחת אורה של מנורת החרדה. נטייתם של סיפורי הפלייבק להרחיק אותנו מעמדת המוצא הזאת ומבקשים גם ממי שסובל מחרדה חברתית לאמץ נקודת מבט "נורמלית" – להניח לחרדה שמנהלת את חייו ולהתבונן במרכיבי חייו. ההחזרה מאפשרת חנו לחזור לעיקר – לשאול את עצמנו מה הייתי עושה אם הפחד לא היה קיים שם. כך אנחנו יכולים לשמוע סיפורים שמתגוללים למעשים על חזרה ללימודים, נסיעה ראשונה לטיול לבד, עזיבת מקום העבודה. אם קודם כל הרהור על התקדמות ושינוי היה נחסם על ידי חומה של פחד, כשהמחשבה נמסרת לפיתוחם ועיונם של האחרים – אלו אינם מפחדים להרהר בסיכוי ולהפוך את התקווה לממשית יותר ואפשרית. באחת הקבוצות שלנו משתתפת דיברה על רצונה להשתתף בהפגנה – אבל איך אוכל לעשות זאת – היא אמרה – אף אחד לא מצפה ממני לזה – אני אראה מוזרה ומשונה. ההרהורים האלו כשהם נעשים במחשכי הנפש – נעצרים כאן. אדם נמנע מפעולה. המחשבה מגיעה עד כדי החומה וניגפת פניה. משתתפי הקבוצה יכלו לעשות את הצעד הנוסף ולומר לה שההימנעות הזו היא בגידה בעצמה, שההשתתפות בהפגנה לאו דווקא תיראה מוזר או שונה – היא אפילו משהו שניתן לצפות מאדם אם דעות כשלה. ההחזרה ידעה להזכיר לה במה היא מאמינה – מה הדעות שלה. המחשבה על השתתפות בהפגנה הפכה לאפשרית.
הסתייגויות
קבוצות תיאטרון פלייבק בדרך כלל יתאימו לסובלים מחרדה חברתית קלה או בינונית. הסובלים מחרדה חברתית קשה בדרך כלל יתקשו להצטרף לתהליך הקבוצתי, הפחד יגבר על ההבנה בצורך בחשיפה והתהליך כולו עשוי להסתיים במפח נפש ותחושה של כישלון עבורם, לכן בכל קבוצה כזאת חשוב לקיים שיחת הכרות והערכה על מנת לוודא שהמצטרף מסוגל ומבין את סוג המטלות להן יידרש במסגרת הקבוצה.
סיכום
תיאטרון פלייבק טיפולי מביא לידי ביטוי עקרונות התנהגותיים קוגניטיביים לטיפול בחרדה חברתית ונוגע בדיוק ובעדינות במקומות שקבוצות CBT לפעמים מתקשות להגיע אליהם. החוויה של השתתפות בתיאטרון פלייבק טיפולי היא חוויה חברתית מעצימה ומשקמת שיכולה לשנות עמדות ואמונות יסוד שליליות המאפיינות את הסובלים מחרדה חברתית
כתב: יואב בן ישי. מנכ"ל מים שקטים, מנחה קבוצות. אוגוסט 2017
המאמר נכתב בסיוע המכון הישראלי בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק
לקריאה נוספת:
להתגבר על חרדה חברתית באמצעות אימפרוביזציה ותרגילי תאטרון
קבוצת יחסים בין אישיים בשילוב תיאטרון פלייבק ותרגילי אימפרוביזציה
