אתם סובלים ממתח ולחץ יומיומי וחושבים: אם רק אפשר היה להירגע. אם רק אפשר היה להפסיק. אבל הדלת נעולה ואין מפתח. נדמה שאין פתרון. אתם משתדלים לגרש את הדאגה וככל שאתם מתאמצים יותר – ככל שאתם דוחפים יותר חזק יותר הדאגה מתגברת ודוחפת חזרה. אני נזכר בשיעורי הפיסיקה עם המורה רלו שוורץ – אימת התלמידים בתיכון עירוני ה' בחיפה: "כח אותו מפעיל גוף אחד על הגוף השני שווה והפוך בכיוונו לכוח שמפעיל הגוף השני על הגוף הראשון". מסתבר שדאגות פועלות בהתאם לחוקי המכניקה הקלאסית.
אבל למה זה קורה? מה משמר את הדאגה? מהו הכוח החשאי שפועל בניגוד לרצון שלנו להירגע. להפסיק לדאוג. קצת שקט.
הכוח הזה הוא האמונה החבויה שהדאגה, בדרכה המשונה והעקמומית למעשה שומרת עלינו ומסייעת לנו.
הדרך להפסיק לדאוג היא להחליש את האמונה הזאת.
אמונות כדרכן של אמונות הן הרגל מחשבתי שמתבסס בצעירותנו. אנחנו מקבלים את האמונות כמוסכמת יסוד – אנחנו לא נוטים לערער עליהן. אנחנו אפילו לא חושבים עליהן. נראה לנו שזה פשוט ככה.
אז זהו. שלא. אנחנו רוצים להכניס לראשכם הרהורי כפירה. לערער על הדברים שקיבלתם כמובן מאליו.
אבל עוד לפני כן. איך זה בכלל יכול להיות? למה שמישהו יחשוב שיש איזשהו יתרון בדאגה? איזה יתרון יכול להיות בכאב הזה? בלחץ ובחרדה המתמידים?
מסתבר שאנשים שסובלים מדאגה (הפרעת חרדה כללית – אם אתם מתעקשים על מונחים מקצועיים יותר) נוטים למחשבות מהסוג הבא:
הדאגה מסייעת לי להתכונן לסכנה
אם לא אדאג לא אעשה כלום אשאר מאחור
הדאגה היא המנוע שלי – הדאגה נותנת לי מוטיבציה
הדאגה אומרת שאכפת לי. מי שלא דואג לא אכפת לו
מישהו מוכרח לדאוג לי ולצרכים שלי והיחיד שיכול לעשות אז זה אני
ואם אני לא אעשה את זה. אם אני לא אעשה את זה…
אז השמיים יפלו
ושערי הגהנום יפתחו
וכל אחד עם הגהנום הפרטי שלו:
למשל אולי אתם מתייסרים בנוגע לעתיד העסק שלכם. כל יום אתם קמים עם החשש שלא יבואו מספיק לקוחות שתיאלצו לסגור. אתם מאמינים שהחשש מסייע לכם להתכונן לבאות. לנקוט בצעדים כדי להגדיל את מספר הלקוחות. לנקוט בצעדים כדי לשמר את מספר הלקוחות.
אצל אחרים זה הזוגיות. להתחתן איתו? זה יהיה האדם שאחיה איתו לנצח? ואולי יש מישהו יותר מתאים לי? אולי הוא לא מספיק יציב? וככה כל הזמן. כל יום. כשאת קמה. כשאת הולכת לישון. ואת מאמינה שזה חשוב. כי זה חשוב. ובזה אסור לטעות. מה חשוב יותר? אז עדיף לדאוג עכשיו מלעשות טעות אשר תשלמי עליה כל חייך.
אז עכשיו זה נשמע יותר הגיוני – אנחנו דואגים כי אנחנו מוכרחים לדאוג. כי הדאגה שומרת עלינו. אולי זה לא נעים. אבל זה הכרחי.
אם לא היינו דואגים אולי היינו מרגישים טוב יותר – לפחות זמנית – אבל הסכנות כל כך גדולות שאי אפשר לוותר על הדאגה. ולכן טוב שאנחנו דואגים. טוב שאנחנו לחוצים. טוב שאנחנו מתוחים. וזהו המנון הדאגנים.
נשמע שהם צודקים. לא?
לא יודע אולי. בינתיים, בואו נפקפק. בואו נטיל ספקות. כן, אנחנו הולכים לבדוק את כל השיט הזה מחדש:
אולי זה לא נכון? אולי את כל הדברים שהדאגה מבטיחה לנו נוכל לקיים גם בלעדיה?
כי אם נוכל לשכנע את עצמנו בכך – אם נוכל להאמין פחות בצדדים החיוביים של הדאגה – אז – אז נוכל להתגבר עליה.
אם תוכלו לשכנע את עצמכם שהדאגה מיותרת – תקנו לעצמכם נשק שובר שוויון ועוצמת הדאגה תפחת.
הגישה הקוגניטיבית להתגברות על אמונות חיוביות הנוגעות לדאגה מציעה לנו שני נתיבים להפחתת עוצמת האמונה: הפרכת מחשבות וניסויים התנהגותיים
הפרכת מחשבות היא טכניקה באמצעותה אנחנו בודקים את אמיתות האמונה. אנחנו מציעים טענות בעד ונגד ובוחנים מחדש את נכונות האמונה. אנחנו שואלים את עצמנו שאלות שמסייעות לנו להפריך את טענת החיוביות של הדאגה.
למשל:
האם זאת הדאגה שמסייעת לי או הפעולות שאני מבצע ושיטות לפתרון בעיות?
אולי הדאגה והלחץ בעצם מפריעות לי לפתור את הבעיה שאני מתמודד איתה?
האם יכול להיות שהדאגה למעשה גורמת לי לדחיינות? במקום להתמודד אני מדחיק?
האם אתם יכולים להיזכר במקרים שבהם דאגתם לשווא והרע שחששתם ממנו לא התממש?
ניסויים התנהגותיים – הם ניסויים אמפירים לבחינת האמונה. אנחנו מייצרים ניסוי ובודקים את התוצאה – האם תוצאות הניסוי תומכות או שוללות בתיאוריה שהדאגה מגנה עלינו. בניסויים מסוג זה אנחנו בוחנים את הקשר בין הדאגה לבין יעילות ההתמודדות עם המצב ומספר הדברים הרעים שקרו
תוכלו לקרוא על הטכניקות בפרוטרוט במאמר: אמונות חיוביות בנוגע לדאגה
דאגנים נוטים להאמין שיש יתרונות בדאגה.
דאגנים שרוצים להפסיק לדאוג ראוי שיבחנו מחדש את האמונה הזאת וינסו להחליש את עוצמתה.
מטרת המאמר היא לזרוע בכם גרגיר של ספקנות. אבל אתם אלו שתצטרכו לגדל ולהשקות הגרגר. כן, זה תהליך. ולא. לא ביום אחד מפסיקים להאמין. אבל אם אתם באמת רוצים להפסיק לדאוג, או בואו נגיד את האמת: לדאוג פחות ממה שאתם דואגים עכשיו, כדאי ורצוי שתמצאו את הדרך לערער על האמונה שהדאגה טובה לכם.