במהלך ההתבגרות, והחל מתקופת רכישת השפה כפעוטות, אנחנו גדלים לתוך רשת מורכבת של גורמים חברתיים, ביולוגיים, ופסיכולוגיים המשפיעים על תפיסת ההישרדות שלנו כבני אדם תבוניים. עם הזמן, כולנו מגיעים למגוון גדול מאוד של מסקנות או 'החלטות' הכרוכות בחומרים הבסיסיים ביותר של החיים. הכוונה למסקנות לגביי איך החיים מתנהלים כאן על הכדור שלנו, או איך היקום מתנהל, מה ה'חוקים' שאנחנו צריכים לפעול לפיהם כדי להשאר בטוחים. אם נבחר להשתמש בסוג זה של טרמינולוגיה, נאמר שראשית כל, אנחנו מגיעים ל'מסקנה' שישנם חוקים כאלה ואחרים של מה אסור ומה מותר, מה נכון ולא מה לא נכון, מהי התנהגות מקובלת ומהי התנהגות שאינה כזו. אנחנו לומדים שכדאי להיות מתחשב ושלא מקובל להיות קמצן. לומדים שנכון להראות משמעת עצמית ושזה טעות אם גרמנו למישהו להתעצבן עלינו. כל אחד עם אלפי הגרסאות והחוקים שלו. מכאן המסקנה המתבקשת חייבת להיות שאם לא נפעל לפי החוקים האלה, אם 'נטעה', בהכרח ניזרק החוצה לאיזור שאינו בטוח. או במילים אחרות, ניזרק החוצה מהאהבה.
המילים האלה מנסות לתאר חוויה מאוד רגילה ויומיומית שכולנו חווים על בסיס קבוע. הפחד שנעשה טעות, וניזרק החוצה מהתמיכה, ניזרק החוצה מהקהילה או הקבוצה. יש שוני גדול בין אנשים במידת הנוקשות או הגמישות של החוקים שהם מאמינים בהם. לדוגמא, חלקינו נחייה עם התחושה שכל טעות קטנה של חוסר נימוס עלולה לעלות לנו בנידוי נצחי מהחברה, בעוד חלקינו מאמינים שגם אם אתה מתפקד כנשיא של מדינה (ואולי המעצמה הגדולה ביותר בכדור הארץ) זה עדיין מקובל ובסדר לקלל או להתנהג באימפולסיביות. המנגנון הפסיכולוגי עובד בצורה דיי מדהימה, שכן, בעוד שכל אחד מאיתנו מגדיר את הזולת כאותה קבוצה שממנה ניזרק אם לא נשחק לפי או החוקים או נעשה משהו 'לא נכון', בפועל אותה קבוצה היא שוב רק אוסף של יחידים שכל מהם מגדיר לעצמו זולת משלו עם חוקים משלו. לא נגלוש כאן לשאלות פילוסופיות של האם למעשה קיימים בכלל חוקים, או שהכל המצאה אינדיבידואלית פרטית של כל אחד מאיתנו. אני חושב שאפשר להסכים על כך שהתנהגויות ומעשים מסויימים יגררו אחריהם תוצאות והשלכות כאלה ואחרות. ויחד עם זאת, ואולי זהו החלק המשמעותי ביותר, החופש הפנימי שאיתנו אנחנו מסתובבים בעולם הוא לרוב קטן לאין שיעור מהחופש שיש לנו בפועל, במציאות. מישהו בעבודה נותן לנו סימן קל שבקלים שהוא לא מעוניין לצאת איתנו להפסקת צהריים ומייד אנחנו מרגישים "מפוטרים", או במילים אחרות מרגישים במידת מה שנזרקנו החוצה מהאהבה. לרוב זה אולי לא המילים המדוייקות או הנרטיב שירותו לנו בראש, אבל התחושה הפנימית תיהיה של פחד, שניתן לתאר אותו במילים "זורקים אותי החוצה מהתמיכה/הקבוצה/האהבה".
בגלל שאנשים רגישים מאוד נוטים להיות בעלי יכולת טובה לזהות את הצרכים של אחרים, מכאן גם יכולה לבוא נטייה לקלוט מערכות של 'חוקים' שאנשים או קבוצות מסויימות פועלים לפיהם, ואז לעשות הכל כדי לענות לחוקים האלה או לשחק לפיהם, מתוך הפחד שאפשר לטעות במשחק ולהזרק החוצה. בתוך קבוצת הרגישים עצמה, יכול להיות הרבה שוני פנימי בין פרט לפרט בנוגע לאיך ומתי תעלה ההרגשה ש"זורקים אותי מהאהבה", גם אם קיימת חפיפה לא מבוטלת.
רגישות גבוהה נמצאה כקשורה לעיבוד רגשי ושכלי רב יותר לפני החלטה ופעולה, ומכאן גם להתחשבות רבה בסביבה ובזולת. ניתן להניח, אם כן, שרגישים לרוב יאמינו שחוסר התחשבות בסובבים אותם עלול להוביל לכך ש"יזרקו אותי מאהבה/התמיכה". ואכן ברמה מסויימת, יש מן האמת בזיהוי זה. כדי להיות חלק מקהילה חברתית, אנחנו צריכים להתחשב באחרים, ולראות מעבר לצרכים הפרטיים שלנו. אולם, הקושי עלול להתעורר כאשר יש דגש וחשיבות רבה מדיי ל"חוק" הזה שאומר שאני חייב/ת להתחשב בסובבים אותי, ובמיוחד כאשר הדבר בא בקונפליקט עם התחשבות בעצמי. לפעמים אנשים רגישים בוחרים להתעלם מצרכיהם האישיים ולתת עדיפות לצורכו של הזולת, והכל בשם החוק שנועד למנוע את ההרגשה שנזרקנו מהאהבה. מתוך המקום המפוחד הזה, קשה לנו לראות אופציות אחרות, וקשה לנו לפעול ממקום שבאמת איכפת לו מהאחר. רק שאנחנו מפסיקים להאמין שאנחנו חייבים לקיים "חוק" כזה או אחר, אנחנו יכולים לפעול מתוך חוכמה ופחות מתוך פחד. ואולי הצעד הראשון מתחיל בכך שנשים לב בכלל שאנחנו מרגישים את הפחד הזה ופועלים מתוכו. כניסוי חווייתי, שימו לב במהלך היממה הקרובה לרגעים בהם אתם מרגישים שאתם עלולים "להזרק החוצה", כי לא פעלתם לפי החוקים. נסו להרגיש את התחושה הגופנית של האמונה הזו ושימו לב האם הדבר אכן כך, האם אתם באמת בסכנה או שזה פשוט עוד רגע של דבקות ב"חוק" מפחיד.
מה החוקים שלכםן? מתי אתםן מרגישים\ות שנזרקתםן מהאהבה?
כתב: יפתח רואי וייס. מטפל מנחה קבוצות. ייעוץ וטיפול פרטני לאנשים רגישים מאוד
