על וויל סמית, ישו, רגישות ותוקפנות

בשבוע האחרון הוצפה המדיה בתגובות לאירוע סטירת הלחי המפתיעה של וויל סמית' כלפי כריס רוק בטקס פרסי האוסקר. הקולות המגיבים היו מגוונים, חלקם זעמו, חלקם נהנו ממנת הבידור ההוליוודי.

המקרה העלה לי באופן אסוציאטיבי, גם שאיני מעורה בדוקטרינות הנוצריות, את הקשר לציווי הישועי של "הפניית הלחי השנייה"

מבלי להתייחס כאן לאימפולסיביות האלימה של סמית' בתגובה לתחושה של השפלה/פגיעה באגו, נראה שיכול ליהיות משמעותי ורלוונטי לראות איך אי-התגובה של כריס רוק באותם רגעים מהווה מעין הפניית לחי שנייה.
בשביל 'אנשים רגישים מאד' (HSP), פעמים רבות ישנה רגישות מוגברת לסימני דחייה אצל אחרים, זה יכול ליהיות שינוי בטון או בעוצמת הדיבור, תנועה קלה של הרמת גבה או עווית פנים כזו או אחרת, או אפילו ניסוח מסויים בתוך הודעת טקסט. בשל הרגישות הגבוהה לקלט מן הסוג הזה, עלול להווצר מצב שבו אדם רגיש מאד ימצא עצמו מוצף ברשמים חושיים המאותתים על מצב סכנה, או לכל הפחות מצב בו "אני צריך להגן על עצמי". בשלב הבא, כאשר הרשמים הנ"ל מצטברים לכדי רמה שקשה לשאת אותה, אותו אדם עלול להפנות אנרגיה תוקפנית החוצה, כלפי העולם או כלפיי אדם ספציפי. לפעמים התוקפנות הזאת תלווה בתחושה של צדק, כאשר לרוב ההוכחה להצדקה תיהיה הצורך להגן על העצמי. וכאן נשאלת השאלה המהותית – להגן מפני מה?

כפי שאני מבין אותו, הפסוק המורה על הפניית הלחי השנייה מבקש מאיתנו לשאול את השאלה הזו בדיוק. האם יש אגו מוצק, עצמי מוצק, שיש צורך להגן עליו באמצעות תגובתיות תוקפנית?

סביר להניח שכולנו יכולים לזכור אינספור פעמים בהן הרגשנו שתוקפים אותנו, מאיימים על תחושת הבטחון שלנו, או אפילו משפילים אותנו, והתגובה הראשונית שלנו הייתה לתקוף בחזרה, אם מילולית ואם פיזית, גם אם בסופו של דבר לא הוצאנו את הכוונה הראשונית הזו לפועל (בשלב זה נשים בצד מקרים בהם ישנה מסוכנות מיידית לגוף, ובה נדרשת תגובת נגד פיזית כדי למנוע זאת, ונתמקד רק במקרים בהן אין סכנה לגוף). ההוראה להפנות את הלחי השנייה היא במידה רבה הדבר התובעני ביותר שניתן לבקש מהומו-ספיינס, יצור ביולוגי שעבר חיווט ותכנות של אלפי שנים המורה לו להגן על הגוף ומורשתו הגנטית בכל מחיר. אנחנו ממש לא רגילים להשהות את התגובתיות שלנו, לעצור, לנשום ולהתבונן במה שקורה לנו בגוף ובמיינד, ובמיוחד לא ברגעים בהם אנחנו מרגישים תחת מתקפה. בשביל לעשות את זה אנחנו צריכים להתנגד במידה מסויימת לדורות על גבי דורות של התנייה אבולוציונית חזקה מאין כמוה. גם התרבות בתוכה אנחנו חיים לא מקלה בהכרח על המשימה הזאת, וגם אם ההרגשה שאנו חיים בעידן נאור יחסית לעידנים קדומים יותר, זה ניכר שהחברה המודרנית עדיין רחוקה מאד מלקדם אי אלימות, לרצות בה וליהיות מוכנה להפנות את הלחי השנייה. זו אינה משימה פשוטה, ואולי המשימה הכי דחופה שיש לנו כבני-אדם המרכיבים עולם השרוי בבלבול, בסבל ובמלחמה.

כאשר כריס רוק מגיב באי-אלימות לאלימות, כאשר הוא מנסה להבין מה קרה לו, במקום להבין איך הוא נוקם בזה שמולו, כאשר הוא בוחר לעבד את הסיטואציה בתוך עצמו, גם כאשר הוא שרוי בתוך ההלם הפיזי והמנטלי, ולא לפתור את הדברים אצל הצד השני, הוא למעשה מביא את המלחמה לסיום, וכך גם נותן לסמית' הזדמנות אמיתית להרגיש בשביל עצמו מהי המשמעות של ליהיות אלים, מה זה אומר להכות אדם אחר ולא לקבל תגובה ואולי דרך כך אפילו לעבור טרנספורמציה קלה. כאשר התוקפן מקבל הוכחה שאפשר לנהוג אחרת, שלמרות שהוא עצמו הגיב באלימות, הצד השני בחר להבליג ולעבד בתוך עצמו את הקושי, נוצר חלון זמן מושהה, מין פאוזה שבתוכה יש סיכוי להתחיל ולהרגיש את התחושה הכל כך חשובה של בושה. אותה בושה שמלכתחילה לא יכל לשאת, לא יכל להרגיש, ולכן חייב היה לקום, לנוע לעבר היריב, ולהעביר לו בדמות סטירה את הרעד הגופני הכל-כך לא נעים שהוא עצמו הרגיש בתחילה. היכולת לשאת את הבושה בלי להפוך אותה לתוקפנות יכולה בתורה להביא לתחושה של ענווה וכבוד לחירותם של אחרים – החירות שלהם לצחוק על אשתך, החירות שלהם להגיד דברים שאולי יפגעו ברגשות שלך – והכרה בכך שלחסל את היריב לא באמת פותר את הבעיה בשביל אף אחד.

סטירת הלחי המצלצלת היא שעון מעורר בשביל כולנו, בשביל עצמי, כל אחד עם העצמי שלו, לשים לב שאם אני מופעל, אני כנראה צריך לעצור, לנשום ולהתבונן פנימה, להבין איך אני מעבד את מה שקורה לי ואולי לבקש עזרה גם. אם אני רוצה להפטר מהמשימה הזאת ולהעביר את הסטירה למישהו אחר, אני אולי יכול לעשות את זה, אבל אז איבדתי הזדמנות יקרה לרפא את עצמי ואת העולם, ולו בטיפה.