הכנס השנתי בנושא חרדה חברתית שם השנה את הדגש על תחום הזוגיות.
מנכ"ל "מים שקטים" יואב בן-ישי: "זהו אחד הנושאים הכאובים ביותר עבור אלו המתמודדים עם חרדה חברתית"
בתור ילדים, להיות ביישנים נחשב לדבר אשר מעורר חיוך והבנה בקרב הסביבה שלנו.
נדמה כי בתקופה זו, למילה "ביישנות" יש מן קסם שאופף אותה.
אבל עם הזמן ככל שאנו גדלים הקסם הולך ומתפוגג, והמילה "ביישנות" מתחילה לקבל צורה אחרת, צורה פחות טובה. בעולם של היום "ביישנות" בקרב אנשים בוגרים לא נחשבת כדבר אטרקטיבי במיוחד. למען האמת, ניתן לראות סימנים לכך שכבר בגיל ההתבגרות המילה "ביישן" נתפסת כסוג של תווית שצריך להיפטר ממנה.
קצב החיים המהיר של התרבות המערבית המודרנית הוא אחד הגורמים לכך שהטבע ה"ביישני" באופיו של האדם נתפס כחסרון. תכונת אופי זו לרוב תתואר במילים שיש להן קונוטציה שלילית, כמו: חוסר ביטחון, הססנות, חוסר אסרטיביות, ועוד.
אך האם כל המילים הללו אכן מתארים את אופיו של האדם הביישן? האם בכלל אפשר לומר כי כל חוסר בטחון בסיטואציות חברתיות היא בהכרח דבר שניתן לכנות כ-"ביישנות"?
בתחום הפסיכולוגיה ישנו מונח שנקרא "חרדה חברתית". מונח זה מאגד בתוכו את כל המילים השונות שנועדו לתאר את התמודדותם של אנשים החווים קושי משמעותי בתחום היחסים החברתיים והבינאישיים. חרדה חברתית גורמת למי שמתמודד איתה לחוות מגוון סימפטומים נפשיים וגופניים, אשר מונעים ממנו לפרש ולחוות אירועים חברתיים באופן חיובי. זוהי לא סתם ביישנות או מופנמות, אלא הפרעה נפשית של ממש, כזו שיכולה לעכב את ההתפתחות האישית של האדם בתחומים רבים, כמו: תעסוקה, זוגיות וחיי חברה, ובכך להביא לפגיעה ממשית באיכות חיוו.
טעימה מחייהם של אלו המתמודדים עם חרדה חברתית ניתן היה לחוות ביום שישי שעבר (ה-9.11.18) בכנס בנושא "חרדה חברתית" מטעם "מים שקטים", ובחסות המעבדה לרגש וליחסים בין-אישיים של אוני' בר-אילן.
זוהי השנה השנייה שבה נערך כנס מסוג זה, אשר נועד לעלות את המודעות בשיח הציבורי לבעיה זו. השנה הכנס התמקד בנושא הזוגיות ובאופן ההשפעה של החרדה החברתית על תחום זה. בכנס התקיימו מספר הרצאות אשר נועדו בעיקר להעביר מידע על הפרעה זו ועל דרכי ההתמודדות אתה. ההרצאות העיקריות היו אלו של ד"ר צופי מרום, פסיכולוגית מוכרת בתחום הטיפול של חרדה חברתית; ד"ר רועי און, פסיכיאטר מומחה אשר דיבר על נושא הטיפול התרופתי; וגל לזרוס, שהוא נציג מטעם המעבדה לחקר יחסים בין-אישיים, אשר דיבר על הממצאים האחרונים של מחקר שנעשה בנושא של חרדה חברתית בזוגיות.
אחד מהרגעים המרגשים בכנס נרשם כאשר עלו לבמה משתתפי עבר מתוך הקבוצות של העמותה, ושיתפו את ההתמודדות שלהם עם החרדה החברתית יחד עם השינוי שחל בהם מאז. המסר העיקרי אשר עלה מדבריהם הוא שאמנם הדרך היא לא פשוטה, אבל ניתן בהחלט לטפל בחרדה הזו עד כדי יצירת שינוי משמעותי בחיי אלו המתמודדים איתה.
לכבוד הכנס החלטנו לערוך ראיון קצר עם יואב בן-ישי:
מדוע בחרתם שהכנס יהיה השנה בנושא זוגיות?
יואב: "אני מאמין שנושא הזוגיות או במקרים רבות חסרונה הוא – עבור רבים – הנושא הכואב ביותר ומשהו שבושה לדבר עליו. אני רואה אנשים רבים שמעוניינים בזוגיות ולכאורה אין סיבה שלא ימצאו זוגיות: הם מושכים, הם אינטליגנטיים, הם רגישים – אבל משהו עוצר אותם. אנשים עם חרדה חברתית מגיעים לזוגיות מאוחר והדבר משפיע על הזוגיות עצמה. בכנס דובר על נטייה לביקורתיות, לא רק כלפי עצמך אלה גם כלפי בן הזוג, מעניין אותי הצורה שבה אנחנו בוחרים בני זוג – האם כהשלכה של האני – עכשיו גם הם צריכים לעמוד באותם סטנדרטים חברתיים גבוהים ומדומיינים – האם אנחנו מתביישים בהם מצד אחד ומצד שני מתקשים להאמין שמישהו ירצה בנו כי אנו עצמנו לא עומדים בדרישות – אולי הקונפליקט הזה מקשה על מציאת בן זוג. האם כשאנחנו לבסוף מוצאים בן זוג האם הדבר נחווה כפשרה. ומה לגבי התחושה של להישאר מאחור, התחושה של פספוס – שלא התנסית בדברים שאחרים בני גילך התנסו בהם. הקנאה מול בן הזוג שלך שהתנסה היותר מערכות יחסים ממך. חשבנו שמדובר בנושא חשוב ומורכב שצריך לעניין כל מי שעוסק בחרדה חברתית – אם הוא מטפל וגם אם חווה אותה על בשרו. עבור רבים, לב ליבו של הקושי החברתי מתמקד בנושא הזה שהוא עבורי המרכזי החשוב והמשמעותי ביותר בחיים".
האם אתה מרגיש שבשנים האחרונות יש שינוי מבחינת היחס החברתי לגבי המונח חרדה חברתית?
יואב: "נראה שהמושג חרדה חברתית עובר סוג של נורמליזציה, בשפת הדיבור הוא מחליף את המילה ביישן – אנשים פחות מתביישים לומר יש לי חרדה חברתית וזה תהליך טוב בעיני, משום שחרדה חברתית היא לא קו אישיות – היא מצב, היא תחושה – משהו שקורה לפעמים בסיטואציות מסוימות, לא תמיד לא כל הזמן ולא עם כל אחד. אנשים עם חרדה חברתית נוטים להזדהות עם המושג, להסתכל עליו כמאפיין אישיותי והדבר מפריע להם להבחין שלא תמיד הם נמנעים, לא תמיד הם עצורים, לא תמיד הם שופטים את עצמם לחומרה. התיוג העצמי הזה הוא אבן נגף בניסיון להרגיש נוח יותר בסיטואציות חברתיות, כיוון שהוא מקשה עליך להאמין שבסיטואציות חדשות ייתכן שתרגיש ושתתנהג אחרת, לכן, הזרימה של המושג עצמו מאבחנה פסיכיאטרית למילה שהיא שגורה בחיי היום-יום היא חיובית".
כתבה: רונה אוז כהן, כתבת ובלוגרית
לקריאה נוספת:
