היה לי כל כך קשה להודות בטעויות שלי לפני שהגעתי לקבוצה. הפחד המוגזם שינדו אותי חברתית אם אעשה טעות. אם אומר את הדבר הלא נכון. אם אראה כעס, אם אעשה את הצעד הלא נכון. כי מעולם לא הרגשתי שאני מבינה את הקודים החברתיים. הטעויות שלי רדפו אותי לכל מקום. גמגום פתאומי, התנגשות במדרגה, צחוק חזק מדי, נפילה או אפילו קרקור בטן הוגדרו בעיניי כ"שגיאות איומות".
הקבוצה גרמה לי להיכנס לפרופורציות. הרשיתי לעצמי לטעות וגיליתי כמה לאף אחד לא אכפת וגם כשכן אכפת-זה לא נורא כמו שזה מצטייר בראש. כך שהיה לי קל להיות אני האמתית במפגשים. הכילו אותי, קיבלו אותי, והרגשתי אהבה ותמיכה. באופן אוטומטי בלי שאנסה, התחלתי להתנהג בחיים האמתיים כמו שהתנהגתי בקבוצה. וזה שווה זהב, להיות משוחררת מהכלא שיצרתי לעצמי.
ר.
קבוצת הצעירים בת"א
